יציאת מצרים מודרנית: פסח בכלא הרוסי

חירות היא לפעמים תחושה פנימית עמוקה, גם אם נמצאים בפועל בשבי או בבית הסוהר. חג החירות הוא הזדמנות לשוב אל סיפורם של אסירי ציון, שהעדיפו לשבת בכלא הסובייטי כל עוד לא יתירו להם שלטונות ברית המועצות לממש את חירותם ולעלות ארצה. אחד מהם, הרב יוסף מנדלביץ', שהיה אסיר ציון במשך 12 שנה, מספר על השיעור בחירות שלמד בעקבות המאסר הממושך. כיום, כאשר הוא מלמד גמרא במכון מאיר ומתגורר בירושלים עם אשתו ושבעת ילדיו, הוא חוזר לשנות מאסרו ואל הקשר בין האמונה לבין היכולת להחזיק מעמד בתנאי עינויים וכליאה ממושכת כל כך.

נחזור אחורה, לילדות. למעשה לא ידעת הרבה על יהדות בצעירותך

"לא ידעתי כמעט כלום. נולדתי בריגה, בירת לטביה, בשנת 1947. זה היה זמן קצר אחרי שלטביה סופחה לברה"מ, ולכן, בניגוד לרבים מיהודי ברית המועצות, הוריי לפחות זכו לקבל חינוך יהודי. אבי למד בילדותו בתלמוד תורה ואימי למדה בבית ספר יהודי; ביניהם הם דיברו יידיש. אבל הם לא עשו עניין גדול מהיהדות שלהם, הם רצו להיות אזרחים סובייטיים. ידעתי שאוכלים מצות בפסח ומדליקים נרות בחנוכה, אבל לא הרבה יותר מזה".

התגאית ביהדותך?

"לא, ההפך מזה. בסביבה שלי היו לא מעט יהודים – רק בכיתה שלי היו בערך עשרה – כך שלא הייתי בודד ביהדות שלי, אבל גדלתי עם ההבנה שיהודים הם בני אדם סוג ב'. לא הכו אותי, לפעמים היו קללות, זה הכול. אבל ידעתי שאני פחות טוב מהאחרים, ומאוד רציתי להיות רוסי נוצרי".

מתי חל השינוי בתפיסת הזהות היהודית שלך?

"התשתית הייתה תמיד, רק צריך היה לעורר אותה. בסביבות גיל 17 או 18 התקרבתי לתנועות ציוניות בריגה, שם הכרתי אסירי ציון בני הדור הקודם, שבדיוק השתחררו אז מהכלא והפכו למנהיגי התנועה. הם יצרו קשר עם ארגון נתיב והפכו למחתרת ציונית לכל דבר, גם אם בתחילת הדרך לא היה לנו שם. רק בשנת 1969 התחלנו לקרוא לארגון שלנו בשם, 'מרכז התיאום'".

השלטונות ידעו על ההתארגנות שלכם?

"הפעילות שלנו לא הייתה גלויה, אבל השלטונות ידעו ולא עצרו אותנו. הגישה שלהם הייתה יחסית רכה כי הם ידעו שהעולם עוקב אחרי מה שמתרחש בברית המועצות, והיו ניצנים של פתיחות לשינוי גם בתוך השלטון הסובייטי. אם למדת או לימדת עברית, היו מזמינים אותך לשיחות בשירות הביטחון הכללי או שהיו מגבילים את הכניסה שלך לאוניברסיטאות, אבל לא היית נכנס על זה לכלא. לעומת זאת, אם היית מדבר בגלוי על תמיכה בישראל, זה כבר סעיף פלילי. אני למדתי היסטוריה של עם ישראל ועברית ובגיל 21 מינו אותי לעורך העיתון המחתרתי שהופץ בכ-100 עותקים וכלל מאמרים על ההיסטוריה של עם ישראל ועל המסורת היהודית".

לא פחדת?

"אפשר לומר שאני קל דעת או טיפש, שאני לא חושב יותר מדי, אבל לא פחדתי. לסיירות בצה"ל בוחרים אנשים שלא כל כך מפחדים, אז התמזל מזלי ונבחרתי כנראה לסיירת הקב"ה. גם הפושעים שפגשתי יותר מאוחר, כשישבתי בכלא, היו אנשים שלא חושבים יותר מדי. כמוהם גם לי לא היה אכפת מהסכנות, הייתי חדור מטרה".

"תכננו למלא את המטוס בנשים ובילדים כדי שיהיה ברור לעולם שלא מדובר במעשה טרור אלא ביציאת מצרים"

"גולדה מאיר לא תחליט בשבילי"

בסופו של דבר היית חלק מ"מבצע חתונה" ונאסרת. מה היה הרעיון מאחורי המבצע?

"רצינו להשתלט על מטוס סובייטי ולהטיס אותו, על נוסעיו, ליעד קרוב כמו שוודיה. את הרעיון הראשוני העלה טייס הקרב בדימוס רב סרן מארק דימשיץ. המחשבה הייתה למלא את המטוס בנשים וילדים כדי שיהיה ברור לשוודים ולעולם כולו שלא מדובר במעשה טרור אלא ביציאת מצרים. זה אמור היה להעלות את המודעות לקיומם של מסורבי העלייה בברית המועצות".

נשמע כמו רעיון נועז מאוד, בלשון המעטה. מישהו אישר את המבצע הזה?

"לא. מהר מאוד היה ברור שההנהגה של התנועה בברית המועצות לא תראה מבצע כזה בעין יפה, וכאשר נודע להם, כל בכירי 'המרכז לתיאום' התנגדו וחשבו שהמבצע יסכן את כל ההתארגנות. יצרנו קשר עם שליחים של ארגון נתיב וביקשנו את אישור מדינת ישראל לפעולה – זה הגיע עד גולדה מאיר – אבל כל הממסד הישראלי התנגד בצורה מאוד נחרצת בנימוק שזוהי סכנת חיים".

ובכל זאת לא ויתרתם.

"כמעט ויתרנו, אבל החלטנו למרוד. אמרתי 'גולדה מאיר לא תחליט בשבילי, היא לא יודעת מה המצב שלנו'. האמנו שכדי להציל את עם ישראל לא מספיקים שיעורים בעברית ובמסורת. הלימודים האלה יכולים לשמור על יהדותם של כמה אלפים בודדים, אבל אנחנו רצינו לפתוח את שערי ברית המועצות לכל מי שרוצה לעלות, להפסיק את הגלות ולהיות חלק מעם ישראל בארץ ישראל. חשבתי שגם אם יהרגו אותנו בשדה התעופה, לפחות יהיה רעש גדול, ונוכיח שיש ליהודים רצון אמיתי לצאת מברית המועצות, בניגוד למה שהשלטונות ניסו לשדר.

"הוכחנו שאנחנו מוכנים אפילו למות למען החירות שלנו, וכך התחילה תנועת מחאה המונית נגד שלטונות רוסיה"

"המבצע אכן יצא לפועל בסופו של דבר, אבל הוא נעצר עוד לפני שהגענו למטוס. ברגע שהגענו לשדה התעופה התנפלה עלינו קבוצה של אנשי קג"ב – בסדר גודל של פלוגה לדעתי – ועצרו אותנו. לקחו אותנו משם ישר לחקירה במתקן החקירות. עברנו עינויים. הסתבר שהיו להם הרבה שתולים בתוך ההתארגנות שלנו. עצרו את כל ראשי 'מרכז התיאום'. אבל הייתי גאה".

במה היית גאה? המבצע נכשל.

"המבצע נכשל אבל השגנו את המטרה. המבצע שלנו הפריך את הטענה של שלטונות רוסיה שהיהודים רוצים להישאר ברוסיה: הוכחנו שאנחנו מוכנים אפילו למות למען החירות שלנו. התחילה תנועת מחאה המונית של ניצולי שואה בארצות הברית, בצרפת ובאנגליה נגד שלטונות רוסיה. העולם היהודי הזדעזע ויצא בקריאות 'שלח את עמי' ו'לעולם לא עוד'".

פסח יצירתי בכלא הרוסי

"לקראת פסח נאלצנו לעשות פשרות. אם לא השגנו כרפס ומרור, כתבנו פתקים: 'זה כרפס', 'זה מרור'"

ובינתיים אתם הייתם אסורים

"בתחילה גזרו עלינו עונשים כבדים. דימשיץ קיבל בהתחלה גזר דין מוות, אבל עונשו הופחת ל-15 שנה. גם גזר הדין שלי הופחת ל-12 שנה, וכך קרה עם פעילים נוספים. לדעתי בקרמלין הופתעו מעוצמת הביקורת העולמית. והחשוב ביותר – חודש אחרי המשפט שלנו התחילו שלטונות רוסיה לפתוח את השערים. באותה שנה עלו ארצה 12 אלף יהודים, בשנה אחר כך 30 אלף נוספים, וכן הלאה. אם היינו יודעים לפני המבצע שזאת תהיה התוצאה שלו, לא היינו מתלבטים לרגע. זאת זכות גדולה להביא לפתיחת השערים".

ידעת על פתיחת השערים בתקופת המאסר?

"הידיעות הגיעו אליי לאט לאט, דרך בני משפחה שפגשו אותי. זה מאוד שימח אותי ומאוד עזר לי לעבור את התקופה הקשה בכלא. סביבי בכלא היו האנשים המסוכנים ביותר אבל לא פחדתי, הרגשתי שניצחתי".

הצלחת לחגוג את החגים בכלא?

"כל יהודי הכלא התארגנו יחד. הייתי מעביר שיעורים בעברית והיינו חוגגים יחד את החגים. בחנוכה למשל אסירים גנבו שעווה מהמחסן, ואסיר ליטאי אחד הכין לנו חנוכייה כדי שנוכל להדליק בה נרות. בכל שנה לקראת פסח היינו משיגים מצות, הגדה וכו' ומוצאים איך להתכנס יחד ולחגוג את הסדר. חלמנו לחגוג את סדר פסח כהלכתו, אבל בכלא נאלצנו לעשות פשרות. אם לא השגנו כרפס ומרור, כתבנו פתקים 'זה כרפס', 'זה מרור'. נשארתי בכלא יותר מעשר שנים, כל החברים שלי השתחררו ואותי השאירו – וכל שנה היינו מוצאים פתרון יצירתי אחר".

איך שחררו אותך בסוף?

"בכלא הסובייטי היה אסור להחזיק סידור וגם כל ספר דתי, אבל היה לי 'סליק' שבו החבאתי חומש, סידור ועוד כמה ספרים. היה לי סידור שהעתקתי ושמרתי בחשאי בקופסת גפרורים. גם ספר תנ"ך השגתי, ולמדתי ממנו בסוד. כשרשויות הכלא גילו את הסליק שלי והחרימו את הספרים, התחלתי בשביתת רעב. הידיעה על שביתת הרעב שלי הגיעה לפעילי המחאה בארה"ב ואפילו לדיון במועצת זכויות האדם של האו"ם. זה כנראה הביא לשחרור שלי. הודיעו לי שמעבירים אותי למוסקבה, ואחרי המתנה של שבועיים הודיעו לי שמבטלים את האזרחות הסובייטית שלי ומגרשים אותי מברית המועצות. שוחררתי בפורים של שנת 1981. הקג"ב הלבישו אותי בכובע ובחליפה והטיסו אותי לאוסטריה, ומשם טסתי לישראל. רואים בתמונות איזה דחליל הייתי, שקלתי 60 קילו".

קריאת "אחריי!" של אגם ברגר

"אגם הבינה שם את מה שהבנתי גם אני בכלא הרוסי – שהאמונה היא משמעות החיים ומשמעות החירות"

מה לימדה אותך השהות בכלא על חירות?

"הפכתי להיות בן חורין כשהפסקתי לפחד ועמדתי מאחורי הבחירה שלי להיות יהודי ולהילחם על זכותי לעלות ארצה. בעיניי בן חורין הוא מי שעומד מאחורי מה שהוא מאמין בו. אנחנו יודעים מהתורה שהחירות האמיתית היא להיות עבד השם. ברגע שקיבלתי על עצמי את האמונה הזאת, הפכתי לבן חורין גם כשהייתי בכלא. המצוות כלפי שמיים ובין אדם לחברו מבוססות על חובות, אבל אי אפשר למלא את החובות האלה ללא חירות. החירות שלי היא להיות עבד השם, למלא את חובותיי כיהודי".

החוויה שלך בכלא הרוסי מקרבת אותך לחטופים בעזה?

"לאחר שאגם ברגר כתבה בשלט מהמסוק שהטיס אותה לבית החולים בישראל 'בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי', כתבתי לה מכתב פומבי שפורסם בעיתון 'מקור ראשון'. אני חושב שהיא הבינה שם את מה שהבנתי גם אני בכלא הרוסי, שהאמונה היא משמעות החיים ומשמעות החירות, וקראתי לה להעביר את המסר הזה גם לאחרים.

"כתבתי לה: 'הרשמת את כולם, ובמיוחד אותי, בכך שכשיצאת מהשבי כתבת על הלוח פסוק מתהילים קי"ט: 'דרך אמונה בחרתי'. אמרתי לתלמידים שלי: ראינו חוזרים מהשבי, ברוך השם. כל אחד כתב משהו על הלוח תודה להורים, למשפחה, לחיילים – וזה נכון. אבל מה שכתבת הוא יותר מהבעת תודה. כתבת קריאה לכלל ישראל: 'אחריי'. כל בר דעת שראה אותך עם הדברים שכתבת צריך להבין שמולו יש אדם שיצא מגיא צלמוות, ומה הוא מביא לנו, מה הוא רוצה להגיד לנו? 'תבחרו גם אתם בדרך החיים, באמונה'".

אז החירות מתחילה באמונה?

"זה הלקח שלי. אני מאמין שמתוך ייסורי השהות שלי בכלא הסובייטי יש לי חובה מיוחדת להעביר את המסר של אמונה ושל עבודת הקב"ה כביטוי של חירות. במובן הזה אין כמו חג הפסח כדי לזקק את הרעיון הזה".