כל אדם מגיב אחרת לאסון שפוקד אותו. זה נכון במובן הפיזי, במובן הנפשי, וגם במובן האמוני. רבים שואלים שאלות קשות על אלוהים, על המשמעות של הקיום היהודי, אחרים דווקא מרגישים צורך להתקרב ליהדות, ואחרים שואלים שאלות על האמונה באנושות ובאדם.
את כל מנעד התגובות אפשר לפגוש בחברה הישראלית לאחר אסון השבעה באוקטובר, אך השבעה באוקטובר הוא לא האסון הראשון בתולדות העם היהודי. ההיסטוריה היהודית רצופה באירועים טראומטיים שהעמידו שאלות דומות: הפרהוד, השואה, מאורעות תרפ”ט או פרעות ת”ח-ת”ט. מדי כמה דורות שבה השנאה של אויבינו ומכה בנו בעוצמה. ובכל פעם, לצד האבל על ההרוגים, הכאב של הפצועים והטראומה של הניצולים, אסונות כאלה מביאים איתם גם משבר אמוני.
לכאורה, אל מול האסון ניצב האדם על צומת דרכים: מצד אחד, אפשר להצדיק את הדין ולהניח כי האסון הוא עונש על מעשינו. גם בחודשים האחרונים, התשובה הזו נשמעת בציבוריות הישראלית. עם זאת, היא מותירה אותנו עם קושי – מדוע פגע האסון דווקא בנספים האלה, ולא באחרים? בעיקר עבור המשפחות השכולות, הטענה כי הדין מוצדק היא בלתי מתקבלת על הדעת.
התשובה השנייה היא הפסקת האמונה באלוהים או בטובו. מי שהיה יכול למנוע את האסון ולא מנע לא יכול להיות טוב, או לפחות לא טוב באופן שניתן להבנה. אך אובדן האמונה באלוהים או בטובו עלול גם להחריף את המשבר ולהכפיל את האובדן. לצד האדם היקר לנו שאבד, אנו מאבדים כעת גם את אלוהים. נוסף על כך, בעולם שבו לא הייתה לנו מדינה, הזהות הקולקטיבית של יהודים הייתה תלויה במידה רבה בקהילה הדתית.
התפילה כהתמודדות עם משברים
המסורת היהודית מציעה לנו דרך התמודדות שלישית, אשר משמרת את מערכת היחסים עם אלוהים ואת ההשתייכות שלנו לקהילה.
את הדרך השלישית אפשר למצוא באגרות ששלחו רבנים חשובים לקהילות שסבלו אסונות, כמו איגרת הניחומים ששלח ר’ שמואל חפני, שהיה גאון ישיבת סורא במאה ה-10 לקהילת פאס. דוגמה נוספת היא הקינות שחיבר ר’ שלום שבזי, גדול משוררי תימן, לאחר גירוש מוזע בשנת 1679.
גם בסידור התפילה אפשר למצוא תפילות שנכתבו בעקבות אסונות או פרעות, ונותנות קול לקושי האמוני ולשאלות שעולות בעקבות המשבר. אז מה אפשר להגיד לאלוהים לאחר אסון? איך אפשר להצדיק את האובדן מבלי לפגוע בכבודם של הנספים? וכיצד יכולה התפילה לשמש נחמה?
אב הרחמים
מסע הצלב הראשון יצא לדרכו ממרכז אירופה בשנת 1096, ובמהלכו המסע טבחו הצלבנים ביהודים במטרה לנקות את אירופה ממי שנתפסו ככופרים. בפני היהודים ניצבה בחירה – להתנצר או להיהרג. במהלך החודשים מאי ויוני של אותה השנה, נרצחו כ-12,000 יהודי קהילות שו”ם (שפיירא וורמייזא ומגנצא) שבמערב גרמניה. זה היה הפוגרום הראשון, ולכן, על אף שהוא רחוק מלהיות הפוגרום הקשה ביותר, המשבר האמוני שבא בעקבותיו היה קשה במיוחד.
תפילת ,אב הרחמים” התקבעה בקהילות אשכנז כתפילה קבועה שנאמרת מדי שבת, ולאורך הדורות היא מוקדשת לכל מי שנרצח על היותו יהודי, ולא רק בפרעות אלה.
התפילה מספקת הצדקה למה שקרה, ואף מעצימה את השאלה: מצד אחד אלוהים הוא רחמן, אך מצד שני, הנספים היו חסידים, ישרים ותמימים. כמעט אפשר לקרוא בתרעומת את המילים “אב הרחמים”.
תפילה זו מנחמת, כיוון שהיא נותנת קול לקושי האמוני, ומכניסה אותו לתוך בית הכנסת והקהילה. כדי להתפלל לא צריך להיות שלם עם אלוהים, וגם דרישה ממנו היא עמדה אמונית לגיטימית. כך, גם אל מול אסון בלתי מוצדק, ועם שאלות לא פתורות, אפשר להתפלל.
אב הרחמים שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקדש שמסרו נפשם על קדשת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך.
ככתוב בתורת משה איש האלוהים: “הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו”. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: “ונקיתִי דמם לא נקיתי וה’ שכן בציון”.
ובכתבי הקדש נאמר: “למה יאמרו הגוים איה אלוהיהם יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך”, ואומר: “כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים”, ואומר: “ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה. מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש”.
אל מלא רחמים
תפילת אל מלא רחמים היא אחד הנוסחים של תפילת הזכרת נשמות, המוזכרת כבר אצל הגאונים בבבל בתקופת חתימת התלמוד. לתפילה יש פתיחה וסיום קבועים וחלקים שמשתנים ומותאמים לאירועים. לאורך ההיסטוריה הוסיפו קהילות ישראל קטעי זיכרון קולקטיביים להרוגים באסונות ספציפיים. הנוסח הראשון נכתב בשנת 1648, לאחר פרעות ת”ח ות”ט.
“פרעות ת”ח ות”ט” הן כינוי-על לפוגרומים שנעשו ביהודי פולין, אוקראינה ובלארוס במהלך המאה ה-17. כיום חוקרים מעריכים שבתקופה זו נרצחו בין 60,000 ל-70,000 יהודים, אך בני התקופה העריכו כי נרצחו בין 100,000 ל-600,000 יהודים.
כמו “אב הרחמים”, גם תפילת “אל מלא רחמים” לא מספקת תשובה לשאלה האמונית הקשה, אלא להפך – מבטאת אותה. בטבח נרצחו ילדים ונשים, וגם צדיקים ומנהיגי קהילות. שאלת “צדיק ורע לו” נשאלה ביתר שאת.
הנחמה שבתפילה זו פונה אל העתיד, והיא מחולקת לשניים: עתידם של ההרוגים, ועתידם של החיים. ראשית, קיימת כאן הבטחה שההרוגים יזכו למקום בעולם הבא. לאחר מכן, ביקשו מחברי התפילה לטעון את מותם של הצדיקים במשמעות, ובשמם לדרוש כפרה על כל ישראל: “עלינו ועל כל ישראל תהיה מיתתם מכפרים”. כלומר, מותם של ההרוגים גורם לסבל רב כל כך, שהמחברים מבקשים למנוע בשמו כל סבל עתידי.
פתיחה: אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים
תוספת לזכר נרצחי ת”ח ות”ט:
את ראשי הגאונים האלופים התורה הפרנסים ומנהיגים הנאהבים והנעימים והישרים. אשר מסרו נפשותם בעינויים קשים ומרים אנשים נשים בתולות ובחורים. שנהרגו על קדושת השם האדיר באדירים. כצאן לטבח פשטו צווארם במיתות משונות המיתו אותם האכזרים וקצתם נקברו חיים בקברים. ובתוכם גאוני ארץ ראשי ישיבות המה המורים וחסידים טף ונשים אחזו להם חבלים וצירים על זאת יספדו הספדים בתמרורים. ובעבור שמסרו נפשם על קדושת ה’ באהבה ביד צרים. הקב”ה ינקום נקמתם ודמם עלינו ועל כל ישראל תהא מיתתם מכפרים.
סיום: ויסתירם בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמתם, ה’ הוא נחלתם, וינוחו בשלום על משכבותם, ונאמר אמן.
הדרך השלישית
אם כן, מהי אותה דרך שלישית להתמודדות עם המשבר? תפילות “אב הרחמים” ו”אל מלא רחמים” לא מצדיקות את אלוהים, אבל הן גם לא מאבדות אותו. במקום להותיר את האדם לבד עם השאלה, הן מאחדות את הציבור כולו מול אלוהים.
תפילות אלה מעבירות שלושה מסרים: אנחנו מצפים מאלוהים להיות רחמן; האסון קרה שלא בדרך הצדק; מגיע לנו עתיד טוב יותר. את מותם של הנספים באסון קושרות התפילות אל גורל רחב יותר – גורלו של העם כולו, ובכך טוענות אותו במשמעות.
לידתה של הנחמה החילונית
יזכור
תפילת “יזכור” נאמרת בבתי כנסת ממרבית הנוסחים, בחלק מהחגים לאחר קריאת התורה. לתפילה אופי ייחודי – אומרים אותה רק המתפללים שאיבדו קרוב או קרובת משפחה מדרגה ראשונה, ואילו שאר המתפללים, לפי חלק מהמנהגים, יוצאים במהלך התפילה מבית הכנסת. לאחר מכן נאמרים גם נוסחים ציבוריים של התפילה, העוסקים בהנצחה של קורבנות אסונות לאומיים. הנוסח הראשון נכתב גם הוא לזכר קורבנות פרעות תתנ”ו.
מה שמייחד את תפילת ה”יזכור” על רקע תפילות אחרות הוא הנוסחים החילוניים שלה, אשר נולדו דווקא בנוסח שחיבר ברל כצנלסון. בסתיו 1919, בעקבות נסיגה של הכוחות הבריטיים מאזור צפון הארץ, החלה סדרה של התנכלויות של כנופיות ערבים נגד היישובים הציוניים באצבע הגליל, במה שמוכר לנו כ”מאורעות תל חי”.
שיאם של המאורעות הגיע חצי שנה מאוחר יותר, במרץ 1920, עם הקרב על תל חי, שבו נהרג יוסף טרומפלדור, אשר הוביל לנטישה זמנית של היישובים. בעקבות אותו קרב, פרסם ברל כצנלסון דבר הספד שנפתח במילים “יזכור ישראל”, כאשר את אלוהים מחליפים אנחנו – עם ישראל כולו. נוסח זה הופץ ברחבי היישוב היהודי בארץ, והיה מוקרא בכל שנה בטקסים לזכר אותם קרבות, ובהשראת אותו הספד כתב אהוביה מלכין נוסח מחודש בזמן מלחמת השחרור – הוא הבסיס לתפילת יזכור שאנו אומרים כיום מדי שנה ביום הזיכרון. בשנות החמישים נכתבה בהשראת אותו חיבור גם תפילת “יזכור” ליום השואה, על ידי אבא קובנר.
נוסח זה חריג על רקע תפילות הזיכרון המסורתיות, כיוון שהוא לא עוסק באמונה באלוהים. במובנים מסוימים, בהתעלמות מאלוהים פטורה תפילת “יזכור ישראל” מהתמודדות אמונית. עם זאת, באמונה יש גם נחמה, ובתפילה החילונית אין תקווה של “עילוי נשמות” – הנרצחים לא יכולים להגיע לגן עדן, ובשמם אי אפשר לדרוש מאף אחד שיגן על ישראל.
יזכור לזכר אב: יזכור אלוהים נשמת אבי מורי (פלוני בן פלוני), שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו. ובשכר זה תהא נפשו צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, ועם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן ונאמר אמן.
יזכור לחללי צה”ל: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, חיילי צבא ההגנה לישראל, וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, ואנשי קהילות המודיעין, הביטחון, המשטרה ושירות בתי הסהר, אשר חרפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל, וכל מי שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי מרצחים מארגוני הטרור.
יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים, וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה.
יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הניצחון חתומים בלב ישראל לדור דור.
נוסח זה של תפילת יזכור מעביר אלינו את האחריות לזיכרון ההרוגים ולמציאת משמעות במותם. כתחליף לגן עדן, כדי שלא יאבדו לעד, תפילת יזכור מבקשת מאיתנו לשאת את החללים בליבנו.
אפשר לראות שהנקודה המשותפת של כל התפילות הללו היא מציאת המשמעות והזיכרון לעתיד. בין אם אנו מבקשים מאלוהים שיראה את האסון כקורבן ויציל אותנו בזכותו ובין אם אנו לוקחים את האחריות על עצמנו. הדרך להמשיך ולחיות עם המחיר ששילמנו כחברה היא להבטיח שהוא לא יהיה לשווא.