ציונות דתית? – כשהרצל עלה לתורה

הציונות היא תנועה משיחית שביסודה עומדת השיבה אל היהדות, השבת היא הוכחה לחוק האלוהי, האחדותי והנצחי השולט בטבע, וירושלים היא נשמתה ובירתה הנצחית של ישראל.  

לא, הדברים הללו לא נכתבו על ידי הרב קוק או הוגה אחר מהציונות הדתית; זהו חיבור כמה אמירות של בנימין זאב הרצל, דוד בן־גוריון ומשה הס, אבי הציונות הסוציאליסטית וחברו לדרך של קרל מרקס. 

הדימוי הרווח של אבות הציונות ההיסטורית מתמקד פעמים רבות בחילוניותם ובמרד שלהם באורח החיים הגלותי והדתי. מה שרבים מאיתנו נוטים לשכוח הוא העומק שבו זהותם והשקפת עולמם הציונית היו מושרשות מבחינת תרבות, אמונה והדת היהודית. 

לכבוד יום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תקומת עם ישראל בארצו, הבאנו עבורכם סיפורים מפתיעים על היחס של מנהיגים ואנשי רוח ציוניים מרכזיים למורשת היהדות.  

הרצל: "הציונות היא שיבה אל היהדות" 

חילוני, מנותק מהתרבות היהודית ותומך בהתבוללות – אלו כמה מההאשמות שספג הרצל לאורך השנים מצד יהודים דתיים ומסורתיים. אולם, לאמיתו של דבר, למייסד התנועה הציונית הייתה זיקה רגשית ורוחנית עמוקה ליהדות.  

כבר בנאומו בקונגרס הציוני הראשון הבהיר חוזה המדינה כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", ובמקום אחר כתב ש"אין אומתנו אומה אלא באמונתה".  

ואכן, הרצל תפס את הציונות לא רק כמהפכה בקיום היהודי המסורתי, אלא גם בתור המשך ישיר שלו, כפי שממחישים דבריו: "אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. חיינו הם רגע בנצח של עמנו". 

אומנם, ברגע מסוים בצעירותו הרצל תהה אם התנצרות אינה הפתרון היחיד לשנאת היהודים, אולם הוא התנער בהמשך מהרעיון, שהיה בעיניו "חולשת נעורים". הוא היה חדור תודעה יהודית ורגש לאומי עז, שהביאו אותו לסלוד מהתבטלות של המיעוט היהודי בפני חברת הרוב הנוצרית. כך, למשל, התייחס הרצל בחדות לפגישתו עם האפיפיור: "איך אני, נציג היהודים, אשתחווה בפני האפיפיור נושא הצלב?" 

על היהדות האורתודוקסית אמר: "האורתודוקסיה קיימה ושימרה את הדת היהודית מתוך ייסורים שאין לתאר, בלי אופורטוניזם עוקפני… והייתה קשת עורף, נאמנה ובלתי נכפפת". את עם ישראל נהג לכנות "עם האלוהים העתיק" וביומנו כתב: "אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות". 

אולי הביטוי המפעים ביותר לעוצמת הקשר הרגשי של הרצל לדת היהודית הוא קטע זה מתוך יומנו: 

"מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקוס ממראן, גיסו של ידידי בר מפאריס, שישנן אתי את הברכה וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים". 

הרצל: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת אל בית הכנסת. כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות"

בן-גוריון: "ההלכה – חלק בלתי נפרד מהמורשה היהודית" 

הרצל לא היה לבד בעניין זה. מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון, דוד בן־גוריון, היה לא רק חסיד מושבע של התנ"ך ושל יישוב הארץ, אלא גם יהודי מאמין במובן מורכב, ייחודי ועמוק. 

על התנ"ך אמר בן־גוריון בעדותו בפני ועדת פיל הבריטית כי הוא המנדט שלנו על הארץ, אך ספק אם כולנו מודעים לכך שהוא הגדיר את ספר הספרים גם בתור "נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות, בו נתגלתה ומתגלה כל רוחו העברית. התנ"ך הוא ספר האומה, וזהו יותר מספר. איני יודע מילה היכולה להביע מהו התנ"ך בשביל עם ישראל".  

גם באשר לאמיתות סיפורי המקרא גילה בן־גוריון אמונה יוקדת, כשקבע בין היתר כי "דמותו של משה ומתן התורה על ידיו במדבר סיני (בחורב) נחרתו כה עמוק בזיכרון העם ובנשמתו, שאין להעלות על הדעת שזה לא היה ולא נברא".  

על עיר דוד אמר מייסד המדינה ש"אם לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל", כי "אין בעולם ובארץ זו מקום יקר בעיני עמנו וקרוב לליבו" כמותה, וכי "למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית". 

מי שחשב בטעות שהזיקה של "הזקן" למורשת עם ישראל קופצת מהתנ"ך היישר אל הפלמ"ח ומדלגת על כל מה שביניהם, צפוי להיות מופתע. "גם תהיה זו טעות היסטורית אפילו מצד אלה שאינם נזקקים […] להלכה", כתב, "להוציא את ההלכה מכלל התודעה היהודית, כי היא חלק בלתי נפרד מן המורשה היהודית בת אלפי השנים". 

דברים מרחיקי לכת אף יותר כתב בן־גוריון במכתבו למבקר הספרות הדגול פרופ' ברוך קורצווייל משנת 1961:  

"אמרתי שאיני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחצבתו; ואברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ורבי יהודה הלוי, לא היו 'לאומיים' ולא היו 'ציוניים'. והמילים האלה היו זרות להם, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי אומר לי הכול". 

ברל כצנלסון: "מה ערכה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות?" 

חברו הקרוב ושותפו לדרך של בן־גוריון, ברל כצנלסון, מגדולי המנהיגים ואנשי הרוח של תנועת העבודה הישראלית, היה ציוני סוציאליסט חדור להט חלוצי לשינוי אורח החיים היהודי מקצה לקצה. אולם גישתו הייחודית ליהדות, שהייתה יוצאת דופן אפילו בקרב בני זמנו, מסמנת אותו בתור מה שכיום היו מכנים "מסורתי". 

לאחר שנודע לברל כי מדריכים בתנועת "המחנות העולים" יצאו עם חניכיהם למחנה קיץ בליל תשעה באב, הוא פרסם בעיתונו "דבר" את המאמר "חורבן ותלישות", שבו גינה בתוקף את המעשה, אשר ביטא בעיניו אובדן דרך גמור. 

כך כתב בין השאר במאמר זה, שטלטל את היישוב העברי והשפיע עליו עמוקות (ההדגשות במקור): 

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עִמה שָרשיות ויש עִמה שִכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? 

"כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות-עם. 

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאִבֵּד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא ברוכוב, ולא א. ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'". 

כשנודע לברל שמדריכי תנועת נוער יצאו למחנה קיץ בליל תשעה באב, הוא פרסם מאמר שבו גינה בתוקף את המעשה

משה הס: ערכי הצדק החברתי נסמכים על חוקי התורה   

משה הס, סופר והוגה דעות יהודי גרמני, היה ממבשרי הציונות, ממבשרי הסוציאליזם ואבי הציונות הסוציאליסטית. הוא היה חברם לדרך של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ומילא חלק חשוב בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון. אולם, בניגוד למה שאפשר היה לחשוב בטעות, הס לא ראה את השקפת עולמו המהפכנית כעומדת בסתירה לאמונה היהודית, אלא דווקא כמושרשת בה עמוקות. 

הס ראה בחוקים הסוציאליים של תורת משה, ובהם מצוות השמיטה ושנת היובל, את הבסיס להחזרת היסוד המוסרי אל החיים הפוליטיים. לפי תפיסתו, בעוד הדת הנוצרית ניתקה את הקשר בין המוסר לבין המדינה, כשהפרידה בין השלטון לכנסייה, הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה סלל את הדרך בכיוון ההפוך בהשראת התנ"ך ומסורת ישראל. 

ב-1862 פרסם הס את "רומי וירושלים", חיבור שבו קרא לבני העם היהודי לשוב לארץ ישראל ולהגשים בה ערכים של צדק חברתי הנסמכים הן על חוקי התורה והן על חזון הנביאים.  

"עצם חוק השבת נותן לנו את הוודאות על החוק האלוהי, האחדותי והנצחי, השליט בטבע ובהיסטוריה", כותב הס בטקסט מכונן זה, שאפשר לראותו כדתי ואמוני בה במידה שהוא לאומי וחברתי.  

אותה אחדות, מסביר הס, היא היסוד העליון ביהדות:  

"היהדות לא הפרידה מעולם את הפרט מן המשפחה, את המשפחה מן האומה, את האומה מן האנושות, את האנושות מן הבריאה האורגנית והקוסמית. ואת הבריאה מן הבורא. היהדות אין לפניה עיקר אחר זולתי תורת-האחדות אשר לה. אבל דוֹגמה זו אינה קפואה, נתונה מבחוץ ולכן עקרה; לא אמונה מתה היא, אלא תורת חיים המתחדשת וחוזרת ומתחדשת מתוך רוחה, הכרה חיה ויוצרת-חיים, אשר אהבת-המשפחה היא לשד שרשיה ואהבת-המולדת – עֲדִי פרחיה, והחברה האנושית המחודשת – פריה הבשל לברכה". 

הוא מסכם רעיון זה בסוף חיבורו: 

"כתבי הקודש של עמנו קובעים את אחדות הבורא על אף הריבוי שבגילויי העולם, את אחדות המין האנושי על אף הריבוי של גזעי אנוש, וזאת משום שכל אותה תכנית שביסוד תולדות העולם ריחפה לנגד רוחו של עם ישראל למראשית תולדותיו הוא". 

אברהם שלונסקי: המעשה החלוצי כאקט של קדושה 

האופן הפורה שבו עיגנה הציונות העובדת את ערכי השוויון, הצדק החברתי ושחרור האדם שבהם דגלה, ברובדי עומק שונים של הדת, התרבות וההיסטוריה היהודית, בא לידי ביטוי לא רק בקרב הוגיה אלא גם בקרב יוצריה הבולטים.  

אברהם שלונסקי, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, היה איש גדוד העבודה, התגורר זמן-מה בקיבוץ עין חרוד והיה מזוהה עם מפ"ם – הקוטב השמאלי והחילוני במובהק של תנועת העבודה הציונית. אולם בפואמה "עמל" הוא קושר את הסוציאליזם החלוצי דווקא למושגים יהודיים מתחום הקדושה הדתית:  

הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה כְּתֹּנֶת־פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל. 

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית
בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת
וְכִרְצוּעוֹת־תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם. 

תְּפִלַּת־שַׁחֲרִית כֹּה תִּתְפַּלֵּל קִרְיָה נָאָה אֱלֵי בּוֹרְאָהּ
וּבַבּוֹרְאִים
בְּנֵךְ אַבְרָהָם
פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל. 

וּבָעֶרֶב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יָשׁוּב אַבָּא מִסִּבְלוֹתָיו
וְכִתְפִלָּה יִלְחַשׁ נַחַת:
הֲבֵן יַקִּיר לִי אַבְרָהָם
עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת.
הַלְלוּיָהּ. 

הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה כְּתֹּנֶת־פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי
אֱלֵי עָמָל. 

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו"?

בין חידוש למסורת 

חשוב לציין שכל אותם מנהיגים, הוגים ויוצרים, היו בעלי השקפת עולם מודרנית ששאפה לתקן את החברה בת זמנם, ודגלו בערכים הומניסטיים אוניברסליים של שוויון, צדק חברתי ושחרור האדם. אולם עקרונות אלו לא היו נפרדים בעיניהם מהאמונה היהודית אלא נבעו ממנה במישרין. 

הדיאלוג העמוק והעשיר שהציונות קיימה עם מורשת היהדות לדורותיה, שהותיר על כנו את המתח המפרה שבין מסורת לחידוש במקום לנסות להכריע לאחד הכיוונים, הוא במידה רבה סוד כוחה ומקור חיותה.  

קשה לחשוב על מישהו שהיטיב לנסח זאת יותר מברל כצנלסון עצמו, במאמרו "מקורות לא אכזב", שאותו כתב גם כן בהמשך לפרשת תשעה באב. במאמר זה הציב ברל חלופה מורכבת ומאתגרת הן לכוחות השמרניים בחברה השואפים להותיר את הקיים כפי שהוא, והן לאלו המהפכניים השואפים לשנותו מן היסוד: 

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא… מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו"?