השבת במרחב הציבורי – על מה בעצם המחלוקת?

בשבת בבוקר בכמה מערי המרכז אפשר לראות משפחות בדרך לים, בתי קפה מלאים וקבוצות של צעירים שמחפשים משהו לעשות. באותו זמן, בערים וביישובים מסורתיים יותר הרחובות שקטים יותר, החנויות סגורות, הכבישים ריקים, וצלילי תפילה ממלאים את האוויר. איך נוצר ההבדל בין ערים שונות? האם לא צריכה להיות מדיניות לאומית זהה בכל המדינה? ואיך מאזנים בין הזכות לנוח מעבודה לבין החופש מדת?

מחלקת עסקים – הדיון על מסחר ותעסוקה בשבת

כדי להבין את הנושא לעומק, צריך להתחיל מהבסיס החוקי. "חוק שעות עבודה ומנוחה" מ-1951 קובע ששבת היא יום המנוחה השבועי ליהודים, ואוסר על העסקת עובדים ביום הזה. כדי שהמשק לא ייעצר לגמרי, החוק מאפשר לשר העבודה לתת היתרים להעסקה בשבת במקרים מסוימים, אך ב-2017 נוסף תיקון שמחייב את השר לשקול גם את "מסורת ישראל" במתן ההיתרים.

אלא שלתמונה נכנסות גם הרשויות המקומיות, והמצב נעשה מסובך יותר. ב-1990 נחקק "חוק ההסמכה" שנתן לעיריות אפשרות לקבוע חוקי עזר לגבי פתיחה וסגירה של עסקים, שגרם להבדלים גדולים בין ערים שונות בארץ ויצר אזורים גדולים שבהם מתקיים מסחר גם בשבת. אך משחקי הכוח בין המקומי לארצי לא נגמרו, וב-2018 חוק חדש קבע כי כדי לאפשר פתיחת מרכולים בשבת, הרשות המקומית צריכה גם אישור של שר הפנים.

למרות שהחוק נשמע נוקשה, המציאות בשטח מורכבת יותר, ובשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה מתמשכת במספר העסקים שפועלים בשבת בתחומי בילוי, פנאי ומסחר. לפי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בערך 20%-25% מהמועסקים עובדים בשבת, ורוב גדול של החילונים הולך לבתי הקולנוע, לתיאטראות, למסעדות ולקניונים בשבת.

"אם תשיב משבת רגלך": המחלוקת על התחבורה הציבורית

לצד סוגיית המסחר והתעסוקה, המחלוקת על התחבורה הציבורית היא הסוגיה הבוערת ביותר בנושא השבת. לפי החוק, לשר התחבורה יש סמכות לתת רישיון לנסיעה בשבת לקווי תחבורה חריגים, כמו קווים ביישובי ספר, ביישובים לא יהודיים, או לקווים שפעלו לפני 1991. נכון ל-2022, מתוך כ-2,900 קווי אוטובוס בישראל, רק 10% בערך פועלים בשבת, ורובם משרתים יישובים לא יהודיים.

בגלל הסירוב של שרי התחבורה לאורך השנים לתת רישיונות לקווים חדשים, הרשויות המקומיות יצרו מנגנונים עוקפים. הדוגמה הבולטת היא "נעים בסופ"ש" – מערך ההיסעים במטרופולין גוש דן, ששותפות בו רשויות רבות, ומפעיל קווים המחברים בין הערים למרכזי בילוי וחופים. מכיוון שאסור לגבות תשלום בלי רישיון ממשרד התחבורה, השירות ניתן בחינם וממומן מתקציבי הרשויות.

מה באמת מפחיד כל צד

לאחר שפרסנו בקצרה את הסוגיות המרכזיות, את הרקע המשפטי ואת המצב בשטח – הגיע הזמן לעלות קומה נוספת אל הדיון העקרוני. מעבר לשאלות הפרקטיות על מסלולי נסיעה של אוטובוסים וחלוקת משמרות בין עובדים, קיימות שאלות משמעותית על זהות, על יהדות ועל דמוקרטיה. איזה צביון היינו רוצים להעניק למרחב הציבורי שלנו? מי נפגע כשאין תחבורה ציבורית, ומי מרוויח כשהעסקים פתוחים? והאם זה דמוקרטי לתת לכל עיר להחליט בנפרד?

קבלו כמה מהטיעונים המרכזיים של כל צד:

בעד פתיחה:

• שוויון: כשאין תחבורה ציבורית בשבת, מי שאין לו רכב פרטי נשאר תלוי באחרים או פשוט נשאר בבית, והיכולת להגיע לביקור משפחתי, לבית חולים או לבילוי הופכת לפריבילגיה של מי שיכול להחזיק רכב או לשלם למונית.
• חופש: הגבלת הסמכות של המדינה ושמירה על זכותו של האדם לנהל את חייו הם אחד הערכים הבסיסיים של מדינה דמוקרטית. לכן חשוב מאוד לשמור על זכותו של כל אדם להחליט מתי הוא עובד ומתי הוא נח, כמו גם איך הוא בוחר לבלות ביום המנוחה שלו.
• רצון העם: סקרים מראים כי כ-75% מהציבור היהודי תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת בהיקף כלשהו (מלא או מצומצם). במדינה דמוקרטית, המדיניות אמורה לבטא את רצון העם ולפעול למענו.
• איכות הסביבה ופקקים: כל עוד התחבורה הציבורית פועלת באופן מוגבל רבים בוחרים להחזיק רכב פרטי, ולא משתמשים בה גם במהלך השבוע. כדי להקטין את מספר כלי הרכב על הכביש, התחבורה הציבורית צריכה להיות אלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי – גם בסופי השבוע.

בעד שמירה:

• הגנה מפני "כוחות השוק": המדינה אומנם לא אמורה להכתיב לאזרחיה מתי לעבוד ואיך לנוח, אך היא כן נועדה להגן עליהם מפני ניצול של מעסיקים. סגירת מקומות עבודה יום בשבוע באופן מרוכז מבטיחה שכל עובד יזכה ליום מנוחה שבועי. ואם כבר יום מנוחה שבועי מרוכז – שבת היא היום המתאים ביותר.
• זהות קולקטיבית: צביון המרחב הציבורי מבטא את הזהות ואת הערכים הבסיסיים של החברה. גם אם באופן אישי יש אנשים שבוחרים לעבוד או לנסוע בשבת, המרחב הציבורי צריך להיות שונה בשבת כדי לבטא את הזהות הלאומית שלנו.
• תרבות יהודית וזמן משפחתי: המנוחה בשבת היא ערך בסיסי של העם היהודי גם מבחינה משפחתית. צריך לשמור על אופייה המיוחד של השבת כזמן לבילוי עם המשפחה, ולכן חשוב לסגור את מקומות העבודה כמו שסוגרים את מקומות הלימודים.
• שמירה על עובדים מסורתיים ודתיים: אם יתאפשר להם להיות פתוחים, מקומות עבודה רבים עלולים לדרוש עבודה בשבת. לכן, עובדים שמעדיפים לא לעבוד בשבת ישלמו מחירים ויסבלו מאפליה בתעסוקה.

שאלון מיקוד דעה

אם אתם בעד תחבורה ציבורית, מסחר ותרבות בשבת, תשאלו את עצמכם:

1. באיזה אופן הייתם רוצים לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל?
2. האם הייתם רוצים שהתחבורה הציבורית תפעל באופן מלא, או שתסכימו להתגמש באזורים רגישים?
3. מי אמור לממן תחבורה ציבורית בשבת – הרשויות המקומיות, המדינה או המשתמשים? האם הייתם מוכנים לשלם על זה יותר (במיסים או במחיר נסיעה)?
4. איך אתם מציעים להגן על עובדים שלא מעוניינים לעבוד בשבת?
5. האם פתיחת מסחר בשבת תפגע בעסקים קטנים שלא יכולים להרשות לעצמם לעבוד שבעה ימים בשבוע – ואם כן, האם זה מחיר סביר בעיניכם?
6. האם ההחלטה על אופי השבת במרחב הציבורי צריכה להיות ארצית ואחידה, או מקומית לפי אופי העיר – ומהו הסיכון בכל אחת מהאפשרויות?

אם אתם נגד תחבורה ציבורית, מסחר ותרבות בשבת, תשאלו את עצמכם:

1. באיזה אופן הייתם רוצים לשמור על עיקרון שלטון העם ולכבד את רצון הרוב?
2. האם הייתם רוצים שהתחבורה הציבורית לא תפעל כלל, או שתסכימו להתגמש במצבים מסוימים – למשל עבור בתי חולים, ביקורי משפחה, או מי שאין לו רכב?
3. האם האיסור בפועל יוצר אי שוויון, כי מי שיש לו רכב מסתדר ומי שאין לו נתקע – ואם כן, מהו הפתרון ההוגן בעיניכם?
4. האם יש בעיניכם הבדל בין פתיחה בשבת של מוסדות תרבות כמו מוזיאונים ותיאטראות לבין פתיחת מרכזי קניות?
5. מהי בעיניכם פשרה הוגנת שמצד אחד שומרת על השבת במרחב הציבורי, ומצד שני נותנת מענה בסיסי למי שרוצה לצרוך תרבות?
6. האם ההחלטה על אופי השבת במרחב הציבורי צריכה להיות ארצית ואחידה, או מקומית לפי אופי העיר – ומהו הסיכון בכל אחת מהאפשרויות?

לסיכום – נקודה למחשבה:

אילו בתי עסק אנחנו רוצים או מסכימים שיהיו פתוחים בשבת? איך מונעים פגיעה בעובדים? ומי צריך להחליט?

לדעתו של הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר, הפתרון בכל מקרה לא יכול להגיע בכפייה, וכדי לשמור על צביון המדינה ועל האחדות, שני הצדדים חייבים לוותר על חלק מדרישותיהם כדי להגיע להסכמה רחבה שתמנע את שחיקת השבת לחלוטין.