היו אלה אנשים מיוחדים, לפעמים נערים צעירים, שסיכנו את חייהם עבור כמה שניות של צליל – נשיפה קצרה בקרן של איל. אחרים השתמשו בצלילים האלה כדי להעביר מסר ברור לעולם. גם בזמנים הקשים ביותר, יהודים התעקשו לתקוע בשופר, להכריז שהם כאן, להיאחז בתקווה ולשמר את חוט הזהות שלהם שלא ניתק. מה הופך את קולו הטבעי, הפראי, של השופר, לקול שמעביר רטט בלב שומעיו, מעורר זיכרונות ומסמל בכי וזעקה לצד נחישות ונחמה? כלי קטן ופשוט שמסתיר בתוכו עוצמה גדולה ותשעה סיפורים מרתקים.
"קול השופר הזכיר לנו שעם ישראל חי – שהוא לא יוכחד לעולם"
שברים בזמן השבר הגדול
אסתר יונגרייז הייתה ילדה בת 12, אסירה במחנה הריכוז ברגן-בלזן בשנת 1944. הסיכוי לציין את ראש השנה במחנה היה קלוש עד בלתי אפשרי. אבל אביה של אסתר, יחד עם אסירים אחרים, עשו את הלא ייאמן ובעבור 300 סיגריות, שהיו לדבריה "שוות ערך למיליארדי דולרים", הם הצליחו להשיג שופר.
"זה היה נס", העידה אסתר. כל המהלך התקיים בסתר, בצל סכנת חיים מיידית. "אבי בירך ברכה ותקע בשופר. מובן שהגרמנים הגיעו והכו בנו ללא רחם, אבל זה היה שווה את זה, כיוון שזוהי התמצית של האומץ היהודי, החוסן היהודי, הניצחון היהודי". יונגרייז, שלימים הפכה לרבנית ולסופרת מוערכת, הוסיפה: "כאשר שמענו את קול השופר, זה היה כאילו יצאנו מהמחנה. לרגע הרגשנו בני חורין. הצליל היה מחשמל. כולנו רעדנו, כאילו האוויר עצמו התמלא בניצוצות של תקווה". התקיעה, לדבריה, לא הייתה רק קיום מצווה אלא סמל לנצחיות: "קול השופר הזכיר לנו שעם ישראל חי – שהוא לא יוכחד לעולם".
אך בזאת הסיפור לא תם. באחת ההרצאות שהעבירה יונגרייז בישראל, נעמדה אחת הנשים בקהל והחלה לבכות. "הייתי במחנה סמוך כששמעתי את השופר הזה. השופר הוברח בהמשך למחנה שלנו ואבי תקע בשופר למעננו. עד היום, השופר הזה ברשותי". באותו רגע הלכה האישה לביתה וחזרה עם השופר. כששבה, סיכמה יונגרייז "עמדנו שתינו יחד, בארץ ישראל הקדושה, אוחזות בשופר ובוכות".
"זה היה רגע של ניצחון הרוח – כאילו הצליל הזה לא פחד מהנאצים"
"השופר של אושוויץ"
אפילו במחנה המוות אושוויץ נשמע בחג קול שופר. ב-1944, ראש השנה תש"ה, קיימו אסירי אושוויץ בסתר את מצוות החג, באמצעות שופר שאותו ייצרו האסירים בעצמם. היה זה שופר מאולתר, שאורכו כ-25 סנטימטרים, שזכה לימים לכינוי “השופר של אושוויץ".
פרופ' ג'ודית תידור באומל-שוורץ, המכהנת כראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן, סיפרה שהשופר הגיע לידיו של אביה, יחזקאל תידור, שהיה אסיר במחנה ההשמדה. כמה חודשים לאחר החג, כאשר הנאצים נסוגו מפני התקדמות הכוחות הרוסיים וקיימו צעדות מוות, פנה אחד האסירים לתידור במהלך הצעדה וביקש ממנו לשמור על השופר ולגאול אותו. "אני לא אשרוד", אמר, "קח את השופר ותספר לעולם שהיה לנו שופר באושוויץ".
תידור אכן הצליח לשמור על האוצר הסודי שבידיו, לתקוע בשופר בראש השנה במהלך הפלגת אוניית המעפילים שהתקרבה לחופי הארץ, ולהביאו ארצה. לאחר עלייתו לארץ נשמר השופר במשפחה ומשם הועבר לתצוגה במוזיאון מורשת היהדות בניו־יורק וביד ושם בירושלים.
באותו זמן ובאותו מחנה, הצליח הרב צבי הירש מייזל, רבה לשעבר של ברסלאו, להבריח שופר קטן ולהסתיר אותו בבגדיו. בראש השנה הוא עבר בין הבלוקים השונים באושוויץ כדי לתקוע בו עבור האסירים. אחד מהם העיד: "מייזל עבר בין הבלוקים ותקע בכל אחד מהם, כדי שכל יהודי יוכל לשמוע קול שופר. כל תרועה שלו אמרה לנו: אנחנו עדיין עם ישראל". שורד שואה אחר שהיה נוכח במקום שחזר בעדותו: "הוא תקע בשופר ממש כאילו עמד בבית הכנסת בברסלאו, לא במחנה מוות. זה היה רגע של ניצחון הרוח – כאילו הצליל הזה לא פחד מהנאצים".
הרב שלום מלול תוקע בשופר העתיק של העיירה קוסון שקיבל משורד השואה יעקב שמואל שניידר.
את סיפורו של יעקב שמואל שניידר והשופר מקוסון אפשר לראות כאן:
חסד מציל חיים
לנער יעקב שמואל שניידר בן ה-12, שגדל בעיירה קוסון שבגבול פולין-אוקראינה, היו יחסים קרובים וחמים עם רב המקום, האדמו"ר רבי ישראל צבי רוטנברג. כמה שבועות לאחר הפסח, לפני שבני העיירה הועלו לרכבות, רץ יעקב שמואל ("יענקל שמיל") והעלה לרכבת נרות, גפרורים ומים, כדי להקל על כלל הנוסעים. האדמו"ר פנה אליו ואמר לו שמעשה החסד הזה יציל את חייו ובירך אותו בפסוקים מתהילים "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך… ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". בזמן שבני העיירה הובלו אל מותם, יעקב שמואל אכן ניצל בדרך נס מתאי הגזים באושוויץ.
בתום המלחמה, אחרי הנדודים בין המחנות והזוועות שעבר, חזר אל העיירה החרבה שתושביה הושמדו. הוא נכנס לבית הכנסת ההרוס כדי למצוא לעצמו תפילין, ומצא בתוך תיק טלית אוצר אחר – השופר העתיק של הקהילה, שבו תקע האדמו"ר בכל שנה ובו השתמשו אבות הקהילה מדורי דורות. שמואל לקח איתו את השופר לארץ ישראל והשתדל לתקוע בו בימי ראש השנה, ועד היום צליליו מרטיטים את הנפש ומשמיעים את קולה האבוד של קהילת קוסון.
"לא ידעתי אם אשרוד את המאסר, אבל ידעתי שאם אצליח לתקוע – זה ייתן כוח לאלפים"
מחתרת השופרות
לא רק הגרמנים באירופה אסרו על תקיעת שופר. גם בארץ ישראל באותה תקופה – ימי המנדט הבריטי – נאסרה התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי. הבריטים חששו שהצליל ייהפך לסמל לאומי שיחזק את רוח היישוב היהודי. למרות האיסור, מדי שנה בראש השנה ויום הכיפורים נמצאו נערים אמיצים שהחביאו שופרות תחת בגדיהם, הסתכנו במעצר, ותקעו מול אבני הכותל.
המסורת הזו החלה כנראה בשנת 1930, כאשר משה סגל, תלמיד ישיבה בן 18, הצליח להבריח שופר אל רחבת הכותל. בשעת נעילה ביום הכיפורים הוא שלף את השופר ותקע בקול אדיר. הבריטים עצרו אותו, אך המעשה הפך למופת לדורות.
מאותו יום, מדי שנה נשאו צעירים את השליחות המסוכנת. לעיתים היו אלה חניכי תנועות נוער, נערים בני 16 או 17 בלבד, שקיבלו לידיהם שופר קטן, החביאו אותו בתוך מכנסיים רחבים או בתוך חולצה, ונכנסו דרך שערי העיר העתיקה אל רחבת הכותל. ברגעי השיא של התפילה שלפו בהולם לב את השופר ותקעו בו. לא אחת הם נגררו מהמקום בידי חיילי המשטרה הבריטית ונכלאו.
אחד מאותם נערים היה יחיאל דב הכהן, שסיפר: "לא ידעתי אם אשרוד את המאסר, אבל ידעתי שאם אצליח לתקוע, זה ייתן כוח לאלפים". אחרים סיפרו כיצד ישבו ימים אחדים בבית המעצר בירושלים – אך גאוותם הייתה גדולה, משום שידעו שהשליחות הושלמה. במשך שנים נמשכה המסורת הזו. השופרות הקטנים, שהוברחו בחשאי, שימשו לתקיעה למרות האיסור והפכו לסמל של עמידה יהודית איתנה מול שלטון זר.
"שופר קורא בהר הבית"
ב־7 ביוני 1967, באותה רחבה עצמה של הכותל המערבי, כחלק ממלחמת ששת הימים וכסמל לריבונות יהודית מחודשת על המקום הקדוש ליהודים, נחרט רגע היסטורי מרגש. עם שחרור העיר העתיקה בירושלים, הגיע הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן אל הכותל המערבי ובידו סידור ושופר. מול חיילי צה"ל הנרגשים הוא תקע תקיעה אדירה שתועדה והפכה לסמל של איחוד ירושלים. הפעם לא עוד בסתר – אלא באור יום, מול העולם כולו.
קולו של השופר בכותל סגר מעגל – מהתקיעות החטופות של הנערים בימי השלטון הזר אל תרועת החירות הפומבית של מדינת ישראל הריבונית וצבאה. אותה תקיעת שופר אף זכתה לשורה בבית חדש בשיר הקנוני "ירושלים של זהב". נעמי שמר כתבה אותו לפני המלחמה, אך בעקבות תוצאותיה ואיחוד העיר הנציחה את הרגע במילים: "שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה".
קול מחאה בינלאומי
אך לא כל יהודי העולם זכו להגיע לירושלים ולארץ ישראל. קהילת יהודי ברית המועצות מצאה עצמה מאחורי מסך הברזל, כלואה במדינתה ומייחלת לפתיחת השערים ולעלייה ארצה. בספטמבר 1971, בעיצומה של התפילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל, וכחלק מעצרת התמיכה ביהודי ברית המועצות ליד בניין האו״ם בניו יורק – השופר הדהד שוב.
הפעם מדובר בפעילים יהודים־אמריקאים שתקעו בשופר מול מטה האומות המאוחדות. הצליל פילח את אוויר מנהטן, לא כתרועה של חג בלבד, אלא כקריאה עולמית לצדק ולחירות. התקיעה סימלה את הערבות ההדדית של העם היהודי, בשאיפה להזכיר לעולם את האחריות לעם שסגור מאחורי מסך הברזל. התמונות מאותו אירוע פורסמו בעיתונות הבינלאומית, והשופר הפך לכלי מחאה – קול עתיק שהדהד במשמעות חדשה.
התקיעה תחת שלטונו של סדאם חוסיין הייתה מעשה של אומץ ופרידה מקהילה מפוארת
שנים אחר כך, בראש השנה בשנת 1998, הגיע נציג האומות המאוחדות אל בית הכנסת הגדול בבגדד. הקהילה היהודית – שהייתה עדיין תחת שלטונו של העריץ העירקי סדאם חוסיין, ששיגר טילים לעבר ישראל במלחמת המפרץ ב-1990 – מנתה עשרות בודדות של יהודים שנותרו במקום, שריד מקהילה בת מאות אלפי נפשות.
במצלמתו של איש האו״ם, שתיעד את תפילת החג בעיר, נראו אחרוני בני הקהילה היהודית כשהם קוראים את הפסוקים שלפני תקיעת השופר. ואז, באולם הריק כמעט, נשמע הצליל המרגש: תקיעת שופר עתיק יחידה, פשוטה, שמילאה את החלל. עבורם לא הייתה זו רק מצוות היום, אלא גם הכרזה חרישית: אנחנו עדיין כאן, מחוברים למסורת אבותינו, גם תחת עינו הפקוחה של משטר עוין. עצם התקיעה בשופר בבגדד של סדאם הייתה מעשה של אומץ ושימור זהות, וגם "תקיעת פרידה" מקהילה מפוארת שהתקיימה בעיר אלפי שנים, ונעלמה כמעט כליל בצל הפחד והרדיפות.
בין הריסות התאומים
צלילי השופר היו לא רק קול זעקה ותפילה וסמל לנחישות ולמחאה, אלא גם סיפקו גם נחמה לשומעיהם. בעוד העשן עדיין מיתמר מעל הריסות מגדלי התאומים במנהטן כתוצאה מפיגועי ה־11 בספטמבר 2001, הגיע הרב יעקב גולדשטיין – שכונה לימים "הרב של גראונד זירו" – ובידו שופר אל אתר הקריסה. בין צוותי החילוץ ועובדי החירום הדהדו תקיעות השופר כזעקת תפילה לעילוי נשמות ההרוגים, וכקול של חיזוק ונחמה על רקע החורבן.
באותו יום, סיפר הרב, ניגשה אליו עובדת חילוץ מותשת וביקשה לשמוע את קול השופר. "כאשר היא שמעה את צלילי השופר", תיאר, "דמעות החלו לזלוג מעיניה. כשהטקס הסתיים, היא התעודדה, נשמה עמוק – וחזרה לעבודה". זה היה הרגע שהשלים את קול מחאת השופר על כליאת יהודי ברית המועצות והקריאה לחירותם שהדהד שנים קודם לכן ברחובות מנהטן. קול שאומר למרות הכול עם ישראל חי, ועתה פונה אל האנושות כולה ומציע לה חוסן ונחמה.
הידעת?
- יהודי תימן נהגו לתקוע בקרניים של יעל או אנטילופת הקודו, ולא בשופר של איל.
- יהודי לוב תקעו בשופר מדי יום שישי, כסימן להכנות לשבת.
- קהילת ביתא ישראל באתיופיה השתמשה בשופרות בראש השנה ובחג הסיגד – כזיכרון מתמשך לירושלים הרחוקה.
- בקהילות דרום אמריקה, כמו בצ’ילה ובארגנטינה, נשמע השופר לא רק בבתי הכנסת אלא גם בטקסים ציבוריים – כסמל לנראות יהודית גאה בלב עולם קתולי.
- בתקופת הקורונה בישראל (2020–2021) נסגרו בתי הכנסת, אך קול השופר לא נדם: תוקעים צעירים הוכשרו בשיעורי זום, פתחי השופרות כוסו במסכות כדי למנוע הדבקה, ובמרפסות הבתים הדהדו התרועות בו־זמנית מעל הרחובות הריקים – תזכורת שגם בעידן של בידוד, עם ישראל מחובר בקול אחד.