בחברה החקלאית שבה חיו היהודים בעידן העתיק, גשמים בעיתם היו הכרחיים לפרנסה ולשפע, אך כמו היום, הם תלויים לחלוטין בגורמים שמימיים. לכן, על פי המסורת היהודית, הגשמים הם סימן למערכת היחסים של העם היהודי עם אלוהים: כאשר העם מקיים מצוות ושומר על חברה מוסרית ללא עוולות, הדואגת לחלשים, הגשמים יורדים בזמנם, וכאשר העם חוטא או נגרר לשחיתות, הגשמים מפסיקים לרדת. לאורך השנים נוצרו במסורת היהודית טקסים ותפילות שנועדו לגרום להורדת גשמים בשנות הבצורת, וביניהם ימי תענית מיוחדים.
מסכת “תענית” עוסקת בתעניות אלה, ומספרת על המנהגים המיוחדים ועל התפילות שהיו נאמרות בהם. הגמרא מספרת את סיפוריהם של צדיקים מיוחדים, אשר בזכות התפילות שלהם ירד גשם. מסיפורים אלה אפשר ללמוד הרבה תובנות הרלוונטיות גם לימים אלה.
אז, קבלו אותם: שלושה סיפורי גשם.
ורב יעבוד צעיר: על חינוך חובה חינם ודגים לימודיים
הסיפור הראשון שנביא מתחיל בבית הכנסת וממשיך בבריכת דגים:
רב הזדמן למקום אחד, גזר תענית ולא בא גשם, ירד לפניו שליח הציבור בתפילה, אמר “משיב הרוח” ונשבה רוח, אמר “מוריד הגשם” ובא הגשם, אמר לו רב: מה מעשיך? אמר לו: אני מלמד ילדים לקרוא, בני עניים ובני עשירים. וכל מי שלא יכול לשלם אינני לוקח ממנו דבר. ויש לי בריכת דגים, כל מי שלא מתנהג יפה, משחד אני אותו בהם, ומרגיע אני אותו, ומפייס אני אותו, עד שהוא בא וקורא.
תענית כ”ד ע”א
(רב, המאה ה-2 לספירה, מתורגם מארמית לעברית)
האמורא, ששמו רב, הגיע לעיר מסוימת שבה הייתה בצורת. מהו הכלי האפקטיבי ביותר שיש לשבירת בצורת במסכת תענית? נכון, תענית. ואכן, רב גוזר על בני המקום תענית שמטרתה לחזור בתשובה ולהוריד גשם. התוצאה: כישלון. הגשם מסרב לבוא.
ואז, שליח הציבור, כלומר החזן בבית הכנסת, מגיע בתפילה למילים “משיב הרוח ומוריד הגשם”, והינה מייד נושבת רוח ויורד גם גשם. עם תום החגיגות על רדת הגשם מנסה רב להבין איפה טעה ומהו כוחו המיוחד של אותו שליח ציבור. למרבה ההפתעה, שליח הציבור אינו חכם תלמודי מוכר וגם לא חזאי; הוא מלמד, מורה.
אבל הוא לא סתם מלמד. יש לו אג’נדה: הוא מלמד גם בני עניים וגם בני עשירים. ומה מיוחד בזה כל כך – הרי כל מי שיכול לשלם שכר לימוד זכאי להתקבל?
אלא שהדברים לא כל כך פשוטים. מחלוקת התגלעה בעניין בין הלל ובית שמאי: “בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים” (אבות דר’ נתן).
הבחירה של אותו מלמד לנקוט את שיטת בית הלל וללמד כל אדם ללא קשר למעמדו, מוצאו ומצבו הסוציו אקונומי היא בחירה שיש מאחוריה אמירה חברתית ואנושית. אך המלמד אינו מסתפק בכך. הוא מלמד לא רק עניים המסוגלים לשלם לו את שכרו, אלא גם כאלה שאין בידם לשלם כלל. בניגוד לישראל של היום, שבה קיים, לפחות על הנייר, חוק חינוך חובה חינם, באותה תקופה חינוך ולימוד הקריאה היו מצרך שלא כולם יכלו להרשות לעצמם, מה שהנציח את פערי המעמדות גם לדורות הבאים.
המלמד בעצם אומר לרב: כשאדם כמוני, שלא כורך את התשלום בלימוד, מבקש גשם מהקב”ה, גם הקב”ה בוחר שלא לכרוך את החזרה בתשובה ממעשינו הרעים בירידת גשם. גשם צריך לרדת לכולם, בדיוק כפי שהלימוד צריך להיות שייך לכולם, גם אם אין בידיהם מעשים או מטבעות.
בעוד רב מהרהר בדברים, מוסיף לו המלמד אנקדוטה נוספת מעולמות הפדגוגיה: כאשר מתגלה בכיתה ילד “בעייתי” שמסרב ללמוד לקרוא, הוא בוחר שלא להעניש אותו, כמקובל באותה תקופה, אלא דווקא לקרב אותו על ידי מתן פרס מיוחד: ביקור בבריכת דגים, שיש לה אפקט מרגיע על הילד. בכך עשויה להיות ביקורת מרומזת על רב עצמו: מדוע אתה, רב, מגיע אל מקומנו ומחליט מייד להעניש בתענית? לתפיסתו של המורה, יש דרך אחרת לקרב את הקהילה למעשים טובים. אולי דווקא אם יביאו אותנו לבריכת דגים – סמל הפרנסה והשפע – נבחר בפעם הבאה בדרך טובה יותר.
תפילה, עוגה והגזמה: סיפורו של חוני המעגל
הסיפור הבא עוסק בחכם מפורסם עם פתרון ציורי במיוחד.
פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: “התפלל וירדו גשמים.” התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר: “ריבונו של עולם, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.” התחילו טפטופי גשמים. אמרו לו תלמידיו: “רבי, נדמה לנו שהגשמים יורדים רק כדי להתיר שבועתך.” אמר: “לא כך ביקשתי, אלא גשמי בורות, שיחים ומערות.” ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה כמלא פי חבית. אמרו לו תלמידיו: “רבי, נדמה לנו שהגשמים יורדים כדי להרוס את העולם.” אמר לפניו: “לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.” ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.
אמרו לו: “רבי, כמו שהתפללת שירד הגשם כך התפלל שייפסק.” אמר להם “מקובלני שאין מתפללים על רוב הטובה. ובכל זאת, הביאו לי פר הודאה.” הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: “ריבונו של עולם, עמך ישראל לא יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, השפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה רווח בעולם.” מיד נשבה הרוח, והתפזרו העננים וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
שלח לו שמעון בן שטח: “אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי… אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום (כינוי לאלוהים) והוא עושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו.”
תענית כ”ג ע”א
חוני המעגל היה חכם ארץ ישראלי במאה הראשונה לפנה”ס – תקופת בית המקדש השני. חוני היה ידוע בתור “בעל מופת”, כלומר, בעל יכולת לחולל ניסים. באגדה זו, מסופר על שנה של בצורת קשה במיוחד, שבה במקום להכריז על תענית ולהתפלל לגשם, אנשי ירושלים מזעיקים את חוני שיעשה בשבילם את העבודה. חוני אכן מתפלל, אבל מגלה שתפילה רגילה לא נענית, ומחליט לעשות מעשה חריף יותר: הוא מסמן מעגל על האדמה, נעמד בתוכו ומכריז שלא יֵצא ממנו עד שירחם אלוהים על בניו.
תחילה מגיעים טפטופים, אך חוני לא מסתפק בהם. לאחר מכן מתחילה סערה, אך חוני לא נבהל ודורש “גשמי ברכה ונדבה”. רק לאחר שחוני כביכול לא משאיר לו ברירה, אלוהים לא נענה לתפילתו, אך מציף את העיר באופן שמכריח את העם לעלות להר הבית. נראה שיש כאן סתירה. מצד אחד – חוני מקבל את כל מה שהוא מבקש, אך מצד שני זה לא פשוט כמו שהוא ציפה, כאילו אלוהים נענה לתפילותיו בחוסר רצון.
אולם, גם הגשמים הללו לא מביאים את אנשי ירושלים על סיפוקם, ואפילו כאשר הם כבר עומדים במקדש, אנשי העיר לא מתפללים בעצמם אלא פונים לחוני ודורשים שיתפלל לעצירת הגשם. בניגוד למסורת שלפיה הוא נוהג, חוני מסכים להתפלל לעצירת הגשם. הפעם, חוני לא מתפלל ולא מסמן מעגל, אלא עורך וידוי, ובכך מתייחס לראשונה למצבו של העם, ומצביע על קיומה של בעיה. על פי המסורת, הווידוי הוא הצעד הראשון בתהליך התשובה – צעד של נטילת אחריות. חוני אומנם לא פותר את המשבר של העם ולא מלמד אותם להתפלל בעצמם, אבל הוא הראשון להודות שיש בעיה ולהתייחס אליה. בדרך הזו הוא מתווה גישה חינוכית שונה מהמקובל – קודם להעניק ואז לחנך.
הגשם נפסק מייד, והעם יוצא ללקט פטריות ביער. אולם חוני זכה לנזיפה מרבי שמעון בן שטח, מי שהיה נשיא הסנהדרין באותה התקופה, שטוען כי התנהגותו של חוני אינה ראויה, ומכריז שכל אדם אחר היה נענש על כך. הנזיפה של רבי שמעון בן שטח חושפת את מקור הבעיה. בן שטח מאמין כי רק חוני יכול להתפלל כך לאלוהים ולקבל את מבוקשו. הוא משווה אותו לילד שמתפרע ובכל זאת מקבל את מבוקשו מאביו. עם זאת, חוני אינו הילד במשל, אלא האב. למרות שהוא לא מרוצה מדרישתם של העם להפסיק את הגשם, הוא נותן להם את מבוקשם וגורם לאלוהים להפסיק את הגשם.
ריב על דמי ערבות לפנות ערב: נקדימון בן גוריון בפעולה
הסיפור האחרון עוסק בהלוואה בשוק האפור ובנס שהציל את המצב.
פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד אמר לו: “הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף” וקבע לו זמן. כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: ” שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.” שלח לו “עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא.” בצהרים שלח לו: “שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.” שלח לו: “עדיין יש לי שהות ביום.” במנחה שלח לו: “שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.” שלח לו: “עדיין יש לי שהות ביום.” לגלג עליו אותו הגמון, אמר: “כל השנה כולה לא ירדו גשמים, עכשיו ירדו גשמים?” נכנס לבית המרחץ בשמחה.
עד שההגמון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נכנס נקדימון לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפילה, אמר לפניו: “ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך שיהיו מים מצויים לעולי רגלים.”
מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו.
שפגעו זה בזה אמר לו: “תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך.” אמר לו: “יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו.” חזר ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפילה ואמר לפניו: “ריבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך” מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה.” באותה שעה אמר לו ההגמון: “אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי.”
תענית י”ט ע”ב – כ ע”א
נקדימון בן גוריון היה אחד משלושת האנשים העשירים ביותר בירושלים בסוף תקופת בית המקדש השני, והיה נדבן גדול. האגדה מספרת על פעם אחת שבה הגיעו עולי רגל לבית המקדש (כנראה בחג הסוכות, המגיע לפני החורף) ולא היה להם מים לשתות. מתוך אחריות אישית ואמונה החליט נקדימון לעשות מעשה ושכר שבעה מעיינות מים עבור עולי הרגל. לבעלים של המעיינות, ההגמון, הוא הבטיח להחזיר אותם מלאים בהמשך החורף.
כדי שלא להיות תלוי בנס, נקדימון הציע ערבות מהונו האישי, תוך סיכון של זהב רב. במעשה זה הפגין נקדימון שילוב של אקטיביות עם אמונה. הוא האמין שיֵרד גשם והמעיינות יתמלאו, והסכים לסכן כמות גדולה מאוד של זהב על בסיס האמונה הזו. אבל אפילו אם לא היה יורד גשם, המעיינות כבר שימשו את עולי הרגל. כלומר, נקדימון פתר את הבעיה בעצמו, וכעת, הוא האמין שאלוהים יעזור לו ויפטור אותו מתשלום הערבות.
אך באותה השנה הייתה בצורת, וככל שזמן מימוש הערבות התקרב, האמונה של נקדימון עמדה במבחן. ביום האחרון לפני שהיה צריך להחזיר את המעיינות, הגיע המלווה והזכיר לנקדימון שהם עדיין ריקים, ושיכין את הזהב. אך למרות תקתוק השעון, נקדימון המשיך להאמין שאלוהים איתו ושהגשם עוד יגיע בזמן. אומנם בתחילה הוא עוד היה שאנן כשהשיב להגמון “יש לי זמן כל היום כולו”, אך בהמשך עידן זאת: “עוד יש לי שהות”.
לבסוף, הוא הלך לבית המקדש והתפלל שיֵרד גשם. בתפילתו הזכיר נקדימון שאת העסקה עשה לא למען עסקיו, אלא למען העולים לרגל וכבוד המקדש. בתוך אחר צוהריים אחד ירדה כמות גשם שהספיקה למלא את שבעת המעיינות ששכר ואף יותר מזה.
אך כאשר חזרו ונפגשו, טען בעל המעיינות כי הגשם ירד אחרי השקיעה – כלומר, לאחר שהתאריך חלף והמעיינות שוב היו ברשותו, ולכן נקדימון עדיין חייב לשלם את דמי הערבות. גם כאן, נקדימון לא איבד את האמונה, וחזר לבית המקדש והתפלל להוכחה כי עדיין לא חלף התאריך. אז יצאה שוב השמש, והוכח כי השקיעה עדיין לא הייתה.
מסיפורו של נקדימון אפשר ללמוד נקודה לשימור ונקודה לשיפור. ראשית, נקודה לשימור: אמונה ותפילה יכולות לעזור, אך כאשר קיימת בעיה, ויש בכוחנו לפתור אותה, נקדימון מלמד אותנו שהצעד הראשון חייב להיות שלנו. רק לאחר שהיינו אקטיביים, ואף היינו מוכנים לסכן משהו עבור כך, נוכל לחזור ולבקש שגם אלוהים יעזור לנו ויגמול לנו טובה על מעשינו. ונקודה לשיפור: דחיינות מוגזמת אינה תכונה טובה. הרי נקדימון היה יכול להיכנס לבית הכנסת להתפלל הרבה לפני מועד הפירעון, אך מצבו התודעתי היה “יש לי זמן היום כולו”. רק כשנדחק לפינה, הוא נזכר להתפלל, ושילם על כך מחיר: לפי החשבונות של ההגמון, שהחוק היבש היה כנראה לצידו, כספו אבד.
אז מדוע נענה אלוהים לתפילתו והזיז את הזמן לאחור? אולי כי פרנס עשיר שמגלה אחריות כלפי הציבור שבקרבו הוא חי הוא עניין מיוחד שראוי לתגמול, גם אם זהו פרנס דחיין.