העם היהודי הוא עם זוכר, ולוח השנה שלו מבוסס על זיכרון: זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית. במסורת היהודית מנציחים את זכרם של המתים במילים: מילות תפילה, לימוד תורה, אמירות בטקסים וגם ספרים שנכתבו לזכרם או שמכילים את דבריהם. ביחס לצדיקים שבדור אומר התלמוד "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם – הן הן זכרונן". כלומר, אין צורך להקים להם מצבות, כי הדברים שאמרו – תורתם הנצחית – הם הדרך לזכור אותם. הנצחה מוחשית יותר נעשית באמצעות תשמישי קדושה, בדך כלל בבתי כנסת, שמוקדשים לזכר הנפטרים.
אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל סיפקו לצערנו הזדמנויות רבות לפיתוח דרכי ההנצחה של החללים. בדרך כלל נהגו בארץ, כמו בעולם, להנציח את זכרם של המתים במבנים ובמרחבים גדולים כמו אנדרטאות, פסלים, בניינים וגינות. המונומנטים הללו נתפסים כדרך לחלוק להם כבוד במרחב הציבורי. לצד זאת, אחרים בחרו להנציח את זכר מתיהם באמצעות ספרים וחוברות זיכרון או תערוכות אומנות ולעיתים בפעילויות הקשורות לאופיים – ממפעלי חסד ועד טיולים ואירועים ספורטיביים שמממשיכים את מורשתם.
מאז תחילת המלחמה מופיעים לצד אלה גם מיזמי הנצחה מסוג אחר – קטני ממדים יותר, ארעיים ואפילו לא פיזיים בהכרח, דיגיטליים ואינטראקטיביים. אלה עשויים לבטא שינוי וגיוון בתפיסות ההנצחה הישראליות. כעת נעשה יותר ויותר נפוץ להנציח את החללים גם באמצעות מיזמים שונים, אפילו במסיבות, ומה שנראה כחידוש של התקופה האחרונה – סטיקרים.
יוזמות משלימות להנצחה בסטיקרים מרחיבות אותם לפלטפורמות אינטרנטיות שמאפשרות ללמוד יותר על החללים שמונצחים בהם
שדרות: "אותיות פורחות באוויר"
הסרטונים מבוקר הטבח ב-7 באוקטובר 2023, שבהם נראו טנדרים של מחבלים שועטים ברחובות שדרות, צרובים בתודעה הקולקטיבית הישראלית. לצידם, זכור גם הקרב המתמשך בתחנת המשטרה של שדרות, שהסתיים בהרס התחנה. ביום השנה לטבח, ב-7 באוקטובר 2024, נחנך באתר שבו עמדה תחנת המשטרה גן הזיכרון והגבורה, לזכר עשרות האזרחים ואנשי כוחות הביטחון שנפלו ביום הטבח ובמלחמת חרבות ברזל.
בכניסה לגן ניצבים 18 (ח"י) "עמודי הנצח", בגובה של כ-11 מטרים – גובהה המקורי של תחנת המשטרה – וביניהם חלל ריק. קבוצת העמודים מסמלת את העמידה האיתנה והערבות ההדדית של קהילה שדרות ואת החלל שנפער בה עם מותם של תושביה ומגיניה. לצד העמודים לוחות שבהם אפשר לקרוא את סיפורי הנופלים וגבורתם.
על העמודים חקוקים פסוקים, ציטוטים ואותיות, שחלקן מרכיבות את המילים: עם ישראל חי. השילוב של המילים והעמודים הגבוהים הוא בהשראת הביטוי "אותיות פורחות באוויר" – ציטוט מתוך סיפור המובא בתלמוד על רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, שהרומאים העלו אותו על המוקד עטוף בספר תורה. בעודו נשרף, תלמידיו שאלו אותו מה הוא רואה והוא ענה: "גְּוִילִין נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר".
על אחד העמודים חקוקות המילים "אתם של ישראל?" – השאלה ששאלה רומי סוויסה בת השש את מי שבאו לחלץ אותה ואת אחותה מרכב המשפחה לאחר שהוריהן נרצחו. על עמוד אחר חקוקות המילים "שדרות ובית איש וכינור", מתוך שירו של המוזיקאי בן העיר, חיים אוליאל. אוליאל גם הלחין יחד עם רן אלמליח את הפסקול המושמע בחלל שבין העמודים. האנדרטה תוכננה על ידי משרד שלומית עצבה-ברנע, לאחר תהליך של שיתוף הציבור בעזרת קבוצות מיקוד. התוצאה היא גן פתוח שנמצא במרכז העיר, מקום שהתושבים עוברים בו כל הזמן, וצפוי להיות חלק מהחיים עצמם.
נחל עוז: תצפית לזכר התצפיתניות
מצפה התצפיתניות הוא אנדרטה הממוקמת בין מוצב נחל עוז ליישובי עוטף עזה לזכר 16 התצפיתניות שנפלו במלחמת חרבות ברזל. 15 מהן נרצחו במוצב בבוקר המתקפה ואחת מהן, נועה מרציאנו, נחטפה ונרצחה מאוחר יותר בעזה. הבחירה להנציח את התצפיתניות באתר שהוא נקודת תצפית ממחישה את חשיבות תפקידן ומאפשרת למבקרים להתרשם בעצמם מהמידע הרב שמעניק מראה העיניים. נקודת התצפית משקיפה על חלק מהגזרה שעליה הן היו מופקדות. מצד מערב היא משקיפה על מרכז רצועת עזה, כולל פאתי העיר עזה ושכונת שג'אעייה ועד לציר נצרים; וממזרח היא משקיפה על יישובי הארץ עד להרי חברון.
לאורך השביל המוביל אל ראש הגבעה מפוזרות אבנים גדולות ועליהן חקוקים שמות התצפיתניות ותמונותיהן. האנדרטה הוקמה בשנת 2024 ביוזמת ארגון "שדות במקום גדרות", הורי התצפיתניות וקק"ל, בשיתוף מתנדבים וסטודנטים ממכללת ספיר. המצפה מיועד להיות חלק ממיזם "דרך תקומה", שיכלול מסלול של מורשת והנצחה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר.
חניון רעים: עצים קבועים ומיזמים חולפים
זמן קצר אחרי הטבח בחניון רעים, שבו התקיים פסטיבל הנובה, הוצבו באתר עמודים שעליהם תמונות הנרצחים והחטופים. 384 איש נרצחו במקום, מאות נפצעו ועשרות נחטפו לעזה. המקום הפך לאתר עלייה לרגל של בני המשפחות וחברים, תלמידים, קבוצות מאורגנות של כוחות הביטחון, משלחות מחו"ל ומבקרים מזדמנים. אלפים מגיעים אליו כדי להניח פרחים, נרות ומכתבים לרגלי העמודים, ולזכור אותם: כותבים להם שירים, מנגנים ומתפללים. לצד השלטים הוצבו בין השאר אלפי פסלוני כלניות אדומים במסגרת המיצב "כלניות לפני הגשם".
אתר המסיבה, ששימש עד לטבח חניון והיה אמור להיות ארעי, הופך כעת לאתר הנצחה קבוע, וחלק מפעולות ההנצחה במקום פונות אל העתיד: למשל, בט"ו בשבט של שנת 2024 הזמינה קק"ל את משפחות הנרצחים לנטוע במקום עצים לזכרם. עצים ניטעו במקום גם על ידי קבוצות של תלמידים יהודים, ערבים ודרוזים. ועם זה, עדיין נערכים במקום גם אירועים ומיזמים חולפים שמנציחים את הנופלים דווקא באמצעות פעולות הנצחה זמניות. אחד מהם היה "מסיבה" שיזמו כמה די-ג'ייז, בהובלת די-ג'יי סקאזי, שתקלט אל מול עמודי השלטים הנושאים את זכרם של הנרצחים.
יוקמו 1,750 חברות סטארט-אפ חדשות שכל אחת מהן תנציח אזרח או חלל צה"ל באמצעות רוח של תקומה והתחדשות
מהעבר אל העתיד: לימוד וחדשנות
בשנים האחרונות, רבים בוחרים להנציח את יקיריהם לא באמצעים פיזיים אלא במיזמים כגון שירים, תפילה או לימוד ומחקר לזכר הנופלים. אחד המיזמים האלה הוא "אמץ נופל", שנולד בירושלים כמה שנים לפני המלחמה, ובמסגרתו יוצאים תלמידי כיתות ו' מעשרות בתי ספר למסע בעקבות חיילים הקשורים לבית הספר ולקהילתם.
יוסי הרשקוביץ היה אחד המנהלים שהתכוון לאמץ את המיזם בבית ספרו, אך נפל בעצמו בעזה בנובמבר 2023. באמצעות המיזם, שכולל גם חיילים שנפלו במלחמות קודמות, נחשפים התלמידים לסיפוריהם של הנופלים, לתכונותיהם הטובות ולערכים שהאמינו בהם, וזוכים להיפגש עם קרוביהם.
מיזם נוסף הוא Next October, שיזם שר המדע לשעבר, יזהר שי, ששכל את בנו ירון ב-7 באוקטובר. מטרת התוכנית היא להקים 1,750 חברות סטארט-אפ חדשות שכל אחת מהן תנציח אזרח או חייל צה"ל שנפלו במלחמה. הרעיון הוא הנצחה שגלומה בה תשובה ניצחת לטבח שביצעו ארגוני הטרור העזתיים, שכן היא באה להפנות את המבט אל העתיד במקום אל העבר, ולכבד את זכר החללים באמצעות רוח של תקומה והתחדשות, כפי שמרמז גם שמה של התוכנית.
שירת הסטיקר: כמו במסכת אבות
לעומת האנדרטאות ומיזמי הלימוד והמחקר, הסטיקרים הם תכלית הזמניות. הם קטנים, מתקלפים, קצרי טווח, אבל הם תופסים את העין בכל המרחב הציבורי – אפשר לראות אותם בכל מקום, מתחנות רכבת ואוטובוס ועד לספסלים בגינות ציבוריות. מטיילים ישראלים מדביקים אותם גם באתרים מקבילים בחו"ל. הם גם מתחדשים כל הזמן: תלמידים, חניכי תנועות נוער וסטודנטים לוקחים חלק בפעילות של הפצת המדבקות, שכל אחת מהן מתמקדת בציטוט או משפט מאפיין של החלל. יש גם יוזמות משלימות לסטיקרים, כמו יוזמת "מדביקים זיכרון" – שמרחיבה את הסטיקרים לפלטפורמות אינטרנטיות שמאפשרות ללמוד יותר על החללים שמונצחים במדבקות.
הרב חיים נבון, שהוציא לאור לאחרונה את הספר "מעשה בצדיק ואלונקה", על בני ישיבות ההסדר שנפלו במלחמה, אומר שבעיניו ההנצחה באמצעות סטיקרים לא חדשה לגמרי במהותה, והיא אפילו ממשיכה במובן מסוים את דרכי ההנצחה במסורת היהודית.
"הרבה משפחות בוחרות להנציח את יקיריהן באמצעות סטיקרים הנושאים פתגם אחד שאפיין את החלל ואפשר לשאוב ממנו לקח מוסרי, ולדעתי הבחירה הזאת נובעת מתוך הדי־אן־איי היהודי שלנו. הרי כך יהודים זוכרים את חכמינו הקדומים במסכת אבות: על כל חכם גדול מביאים פתגם אחד, שממצה את משנתו הרוחנית ואת חייו. וכך, באמצעות מילים המלאות במסר, אנחנו זוכרים גם את קדושינו מהמלחמה הזו". והוא מסכם: "על משקל מסכת אבות, אפשר לומר שהסטיקרים האלה כותבים את 'מסכת בנים'".
דרכי ההנצחה משתנות יחד איתנו. אנחנו חוקקים את שמות הנופלים על שלטים בגינות, מבנים ומצפים, על עמודים ואבנים, וטובעים את זכרם גם באמצעות סטיקרים או מיזמי לימוד. כמשפחות ששילמו את המחיר היקר, וכציבור, שהמחיר הזה שולם כדי שנוכל לחיות את חיינו, אנחנו מחפשים כל העת דרך להפוך את החללים לחלק מההווה שלנו, ולחקוק את מורשתם אל תוך הנצח.