אחת השאלות הפוליטיות הסבוכות והבוערות בציבוריות הישראלית של השנים האחרונות היא בשורשה לא סוגיה ביטחונית, כלכלית או חברתית אלא ערכית: האם לימוד תורה הוא ערך מרכזי, אשר על מדינת ישראל להקצות לו תקציבים וכוח אדם?
כמובן, המופע הבוער ביותר של השאלה הזו נוגע לשאלת הגיוס לצה”ל: האם בשם לימוד תורה ראוי להעניק פטור מגיוס? ומה אמור להתנות את מתן התקציבים למוסדות הלימוד – מספר הלומדים, או שמא מספר המתגייסים?
לפי האמונה החרדית, לימוד התורה הוא ההצדקה לקיומו של עם ישראל, ועל כן הוא ערך עליון. קיומה של מדינת ישראל כולה ראוי רק כל עוד לימוד התורה מתקיים בה בעוצמה.
גם דתיים ומסורתיים רואים בלימוד התורה ערך מרכזי – אך לא בלעדי או ראשון במעלה.
באופן טבעי, רבים מהחרדים ומהדתיים מסכימים כי על המדינה לתמוך בערך לימוד התורה. לפי נתוני מדד צהר ליהדות ומסורת, 92% מהחרדים ו-84% מהדתיים רואים בלימוד התורה ערך חשוב שזכאי לתמיכה מהמדינה.
לעומת זאת, המסורתיים, גם אם רואים בתורה ערך, פחות בטוחים כי הוא מרכזי עבור המדינה: רק 46% מהמסורתיים מסכימים כי על המדינה לתמוך בערך זה. ירידה דרמטית נוספת ניכרת בקרב החילונים: רק 16% מהחילונים מסכימים עם הקביעה הזו.
השאלה הנשאלת היא אם כלל הציבורים בישראל יכולים להגיע להסכמה בסוגיית לימוד תורה, במדינה שלפי הגדרתה היא יהודית כשם שהיא דמוקרטית.