אף אחד לא מכין אותנו לרגעים הראשונים שלאחר פטירת אדם קרוב. לצד הצער והכאב הגדול, פתאום מוטלת עלינו גם משימה מאתגרת ומבלבלת שנוגעת ללוויה, לקבורה ולמסורת היהודית. עבור רבים בציבור בכלל, ואולי בציבור החילוני בפרט, השאלות פשוטות אך מהותיות: מה עושים עכשיו? איך נראית לוויה יהודית? מי אומר קדיש? והאם בכלל מישהו יודע איך אמור להיראות הטקס?
משפחות חילוניות או מסורתיות מרגישות פעמים רבות שהן זקוקות לליווי: מצד אחד, הן לא בהכרח מזדהות עם טקסים דתיים קפדניים בבתי העלמין; מצד שני – במקרים רבים הן חשות צורך להתחבר למסורת ברגעים משמעותיים כל כך בחיים.
שי סלומון, מנהל תחום אבלות בארגון רבני צהר, זיהה את התחום דרך בנו, יזם הייטק, שסיפר על עמיתים חילונים שפנו אליו וביקשו הכוונה ברגעים של אבל משפחתי. כך נולד שירות "צהר לאבלים", שמטרתו להעניק ליווי רבני אנושי, מכבד ומכיל לאנשים שמצאו עצמם נבוכים מול המוות.
טקס לוויה מותאם אישית
שירות "צהר לאבלים" עוסק בשלושה תחומים מרכזיים: עריכת לוויות, קיום אזכרות, ואמירת קדיש. בניגוד לגופי קבורה רשמיים שמתמקדים בלוגיסטיקה של הלוויה, בצהר מתמקדים במשפחות האבלות עצמן. "אנחנו לא מטפלים בנפטר – אנחנו מלווים את החיים", מסביר סלומון. "כשבא בן אדם לחברא קדישא בעיר שלו ואומר 'אבא שלי נפטר ואני רוצה לקבור אותו' הם יגידו לו בבקשה, תשלח לנו מסמך כזה וכזה, הלוויה תהיה מחר בשעה X בבית עלמין כך וכך, וזהו".
ב"צהר לאבלים", לעומת זאת, כל בקשה לערוך לוויה מופנית לרב בעל הכשרה ייעודית לנושא, שמשוחח עם האבלים כדי להכין אותם לקראת הלוויה, לשמוע מה הם רוצים, ולהגיד להם מה אפשר ואי אפשר לעשות. "95% ממה שאנחנו מכירים בלוויות הם מנהגים, והאמת היא שיש הרבה מקום לגמישות בטקס", מסביר סלומון. בשיחה, הרב בונה עם המשפחה טקס מותאם אישית – בגבולות ההלכה, אך מתוך רגישות וכבוד.
בין השאר, רבים מהפונים לשירות זה הם יהודים שבוחרים אומנם להיקבר בבתי עלמין אזרחיים, שאינם מחויבים לכללי הקבורה ההלכתיים, אך עדיין רוצים נגיעה יהודית בלוויות שלהם. "בבתי העלמין הרגילים בארץ נוהגים על פי המנהגים וההלכות המחמירים ביותר, אבל במדינת ישראל יש אנשים שזה לא מתאים להם, מסיבות שונות", מסביר סלומון, "ובכל זאת, ברגעים האלה, שהאדם מרגיש במפגש בין חיים למוות, הוא מתעורר לזה שבעצם יש לו קשר ליהדות שלו. אנחנו רואים את זה במלחמה כל יום. החיבור לכוחות שמעל השליטה שלנו נותן סוג של נחמה".
"ברגעי המפגש בין חיים למוות אנשים מחפשים חיבור למסורת. אנחנו לא מטפלים בנפטר – אנחנו מלווים את החיים"
יושבים שבעה: תמיכה וניחום
השירות של צהר מעניק גם כלים להתמודדות בזמן האבלות – מהשבעה ולאורך כל השנה הראשונה. בהתאם לרצונה של המשפחה, הרב יכול לסייע בהבנת המשמעות של אמירת קדיש במניין, להשיב על שאלות בנושא מנהגי האבלות המשתנים לאורך התקופה, ולהסביר את האפשרויות שבתוך המסגרת ההלכתית. במציאות שבה משפחות רבות יושבות שבעה לבד, בלי קהילה תומכת, הנחיות כאלה יכולות להאיר פינה חשוכה של הבדידות.
אחד המנהגים החשובים של ימי השבעה הוא קבלת המנחמים. בשבוע הראשון לאחר הלוויה, נהוג שבני המשפחה שהיו בדרגת קרבה ראשונה לנפטר או הנפטרת נשארים בבית, ועל בני הקהילה לשלוח אוכל, לבקר ולדרוש בשלומם. אך כיום, לרבים כל כך אין קהילה מוגדרת, והם מגיעים לימי השבעה בלי מעגל תמיכה ברור. "אני מדבר עם אנשים שיושבים שבעה, וכשאני שואל אותם מי יבוא לשבעה, הם אומרים – כמעט אף אחד. הם לא מכירים את השכנים ולא רוצים להטריח את החברים מהעבודה. ובעצם, אנחנו רואים יותר ויותר משפחות שיושבות שבעה לבד".
"אנשים רבים לא יודעים מה להגיד כשמנחמים", מסביר סלומון, "הם חוששים להגיד משהו לא מתאים, או משהו שיצער את האבלים יותר מדי, אז אנשים מתחילים לדבר על פוליטיקה, ועל כלכלה ועל מזג האוויר. ובזה הם בעצם לא ממלאים את התפקיד שלהם בניחום האבלים". ב"צהר לאבלים" מנחים גם את המנחמים, כדי שיוכלו לתת לאבלים את התמיכה שהם זקוקים לה.
סלומון אף מציע עצה פרקטית בתור התחלה: "קודם כול, יש כלל בהלכה, שכשאתה בא להתיישב ליד האבל, אתה מחכה שהוא ידבר. למרבה הצער, הרבה פעמים אבלים לא יודעים את זה, ולא מבינים את המשמעות של העניין הזה, ולא מתחילים לדבר, ונוצרת שתיקה מכבידה. ואז אנחנו מציעים – אם האבל לא פתח בשיחה, תפתחו אתם ותבקשו שהוא יספר על הנפטר. אם הכרתם את הנפטר או הנפטרת באופן אישי, תציעו לספר משהו עליהם או על הקשר שהיה לכם איתם".
קדיש: המילים שמהדהדות בלב
תחום הפעולה השלישי – אמירת קדיש – הוא חשוב ומרגש. מתברר שעבור רבים, אמירת הקדיש היא הדרך להרגיש שהם עושים משהו למען יקיריהם. "בניגוד לאיסורים שמוטלים על האבלים, זה אקט חיובי, פעולה, למען הנפטר", אומר סלומון, "וזה נותן תחושת משמעות". למה דווקא הקדיש מצליח לגעת בלב של כל כך הרבה יהודים, גם כאלה שמעולם לא הגדירו את עצמם מאמינים? אולי בגלל תחושת המסתורין של המילים הארמיות שמאפשרת סוג של חיבור לא רציונלי, ואולי בגלל השורה האחרונה, הנאמרת בעברית, שמבקשת שלום לעם ישראל ואיתה רבים יכולים להזדהות.
עם זאת, לא לכולם פשוט להגיע לבית הכנסת באופן יום-יומי, כפי שההלכה דורשת. לכן, המתנדבים של "צהר אבלים" מקבלים על עצמם לומר קדיש יום יומי לאורך כל השנה הראשונה או ביום השנה, עבור נפטרים שאין מי שיאמר עליהם קדיש, בין אם אין בני משפחה, או כי הם מתקשים להגיע לבית הכנסת.
"התחום הזה התחיל אצלנו בצורה משמעותית בזמן הקורונה, כשאנשים רצו להגיד קדיש ולא יכלו להגיע לבית הכנסת", מספר סלומון, "ומאז אנחנו עוסקים בו בצורה אינטנסיבית".
"משפחות שאין להן מי שיאמר קדיש לעילוי נשמת הנפטר בכל השנה הראשונה או ביום השנה, המתנדבים שלנו, שהולכים לבית כנסת בין כה וכה, מקבלים על עצמם להגיד קדיש פעם ביום לעילוי נשמת הנפטר במשך כל השנה. זה נובע מזה שלמרבית הצער לציבור החילוני ולציבור המסורתי כבר אין דריסת רגל בבית הכנסת, והם מרגישים לא בנוח להיכנס לשם. לכן, הם מבקשים שנעשה את זה בשבילם".
בסופו של דבר, מטרת השירות היא לא לוגיסטיקה של לוויה ושבעה, אלא ליווי רוחני ומעשי של האבלים. מדובר בשליחות של יצירת גשר בין המסורת לבין אנשים שמרגישים זרים לה, אבל נזקקים לה דווקא ברגעים הכי פגיעים של החיים.