זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה נתקלה הסופרת והעורכת הדסה בן ארי בתמונה של אלמנה יפהפייה היושבת לצד הקבר הטרי של האיש שלה, כשבחיקה יושב בנם הפעוט ומשחק בחול. "חשבתי לעצמי שבטח כל מי שמסתכל על האלמנות שבוכות על הקברים רואה אותן כיפות התואר ואת הנופלים כיפי הבלורית, ומניח שהייתה להם זוגיות מושלמת – אבל זה לא נכון. זה אף פעם לא נכון, כי בכל זוגיות יש רגעים חלשים ודווקא הם אלה שבונים אותה", היא מספרת.
המפגש עם התמונה החזיר את הדסה לימים שבהם הייתה סטודנטית למדעי המדינה ותקשורת. במסגרת הלימודים היא כתבה עבודה על האופן שבו סיפורי דיסני משפיעים על תפיסות האהבה שלנו, ופתאום התחוור לה שהפער בין הפנטזיה למציאות עדיין קיים. אולי היום אנחנו כבר לא בוהים בנסיכות שמחובקות בידי נסיכים, אבל יצרנו לנו גיבורי וגיבורות תרבות חדשים, שמצטיירים בעינינו כמושלמים לא פחות. "באותו רגע הרגשתי שאני רוצה לשמוע משהו אמיתי", היא אומרת, "לקחת מהמלחמה הזאת משהו שאפשר לאמץ אל החיים. לא יכול להיות שההתעסקות שלנו היא רק בשכול ובמוות. אני רוצה לגלות את האינסופיות שבתוך הסוף".
מאלמנה בת 29 לאלמנה בת 92: מסע בין סיפורים אישיים
הדסה בן ארי החליטה לפנות לאישה מהתמונה – ענת בנזימן מאיר, אלמנתו של דוד מאיר הי"ד, לוחם בסיירת מטכ"ל שנפל בבארי בשבעה באוקטובר – ולשמוע ממנה על הזוגיות שלהם כפי שהייתה באמת. משם נפתח מסע רחב יותר: הדסה פנתה לעוד שבע-עשרה אלמנות שאיבדו את בני זוגן במלחמות ישראל, ויחד איתן הרכיבה ספר הבנוי מח"י סיפורים אישיים.
להדסה היה חשוב ליצור תמהיל מגוון של נשים – חילוניות, דתיות, דרוזיות, מזרחיות ואשכנזיות, מבוגרות וצעירות. למרות השוני והגיוון, היא זיהתה ביניהן מכנה משותף ברור. "ברובד העמוק, הנשי, האוהב – אין באמת הבדל", היא אומרת. "כל אישה שאיבדה את בן הזוג שלה, גם אם זה קרה בתאונת דרכים או במחלה, מוצאת את עצמה עם געגוע חזק וכאב על מה שלא התממש, אבל גם עם כמיהה למה שעוד יכול להתממש. אם יש משהו שלמדתי מכולן, זה שאפשר להיות גם מתה וגם חיה בו-זמנית".
בספר "מה אתה יודע על געגוע?" אפשר למצוא את סיפוריהן של נשים צעירות שאיבדו את בעליהן במלחמה האחרונה, לצד נשים שסוחבות את האובדן עוד מימי קום המדינה – או כמו שהדסה אומרת: אלמנות מגיל 29 ועד גיל 92.
"אלמנות מבינות שהן צריכות לטפל גם בעצמן. כשאת מוכנה לפגוש את הקרקעית שלך את מגלה שאת אינסופית"
את מזהה שוני בין האלמנות של היום לאלמנות של פעם?
"בהחלט. לכל אישה יש את הקול שלה, כמובן, אבל הן גם מראה של דור. כשבחנתי את כל הסיפורים ראיתי שיש מאפיינים ייחודיים לאלמנות ממלחמות תש"ח, ומאפיינים אחרים לגמרי לאלמנות של ימינו. נשים שאיבדו את בני הזוג שלהם בראשית המדינה חיו בתרבות של הקרבה למען הכלל. אחת מהן סיפרה איך ישבה שבעה על בעלה במטעים כי הייתה חייבת להחזיק את המשק שהשאיר לה, וגם לטפל לבד בילדים ואפילו באבא שלו. התפיסה של פעם הייתה שהאלמנה צריכה לטפל בכולם, אבל היום התפיסה היא אחרת. אלמנות מבינות שהן צריכות לטפל גם בעצמן – הן יוצאות לריטריטים, מחפשות קבוצות תמיכה, ומשתפות הרבה יותר. הן כותבות, מעלות תמונות, חושפות את הכאב. לא רק הן – זאת השפה של הדור שלנו. וזה יכול להיראות מוחצן ואפילו רדוד, אבל יש בזה כוח גדול. כשאת מוכנה לפגוש את הקרקעית שלך, את מגלה שאת אינסופית".
זה משפיע גם על המוכנות של אותן אלמנות למצוא זוגיות חדשה?
"כן, מאוד. בעבר הרבה אלמנות בחרו לא להמשיך לזוגיות חדשה כי הן ראו בכך בגידה באיש שלהן. היום הגישה שונה. עובדת סוציאלית בשם שלומציון קאופמן רוזנברג עשתה מחקר באוניברסיטת תל אביב על ריבוי אהבות, ובחנה בין היתר אלמנות שממשיכות לאהוב את האיש שהלך, ובמקביל מאפשרות לעצמן לאהוב שוב אדם אחר. כשראיינתי אלמנות מהדור הזה, כמעט כולן תיארו מודל שבו האהוב הפך להיות חלק מהן. התפיסה היא שאם הוא חלק ממני, אז להמשיך הלאה זו לא בגידה אלא נאמנות כי הרצון לחיות ולאהוב הוא גם בשבילו".
יום המשפחה הוא דוגמה לאינספור רגעים שעלולים להיות טעונים ומורכבים עבור מי שחי עם אובדן
לא לעבור לצד השני של הכביש: איך אפשר לדבר עם משפחות שכולות?
יום המשפחה, שמצוין מדי שנה בל' בשבט, הוא תזכורת שנתית שממקמת את המשפחה במרכז – בבית הספר, בבית ובשיח הציבורי. אבל הוא רק דוגמה אחת. החיים מזמנים שוב ושוב סיטואציות זוגיות ומשפחתיות – שיחות יומיומיות על הורים וילדים, הזמנות לאירועים, מפגשים חברתיים, ציפייה להגיע לאירוע עם בן או בת זוג, ועוד אינספור רגעים שבהם "משפחה" היא הנחת יסוד. עבור מי שחי עם אובדן, המצבים האלה יכולים להיות טעונים ומורכבים, ולעיתים גורמים גם לאנשים סביב להיסוג או לשתוק, פשוט משום שהם לא יודעים מה נכון לומר.
מהי המשמעות של יום המשפחה עבור משפחות שחיות עם אובדן?
"משפחה שכולה היא קודם כול משפחה, ולכן היום הזה מיועד גם לה. במשפחה שחיה עם אובדן – כמו בכל משפחה אחרת – יש אינטריגות, יש חלומות, יש פחדים ויש דינמיקות מורכבות, ועל כל זה מתווסף השכול. אני חושבת שהשכול מוציא את מי שאנחנו: משברים גורמים לנו להישפך החוצה, ודרך הסדקים אנחנו מתגלים כמו שאנחנו באמת. וזה מחזיר אותי שוב ושוב לכמה חשוב לבנות משפחות חזקות, לחבק את מה שיש, ולחיות חיים אוהבים".
את חושבת שאנחנו יכולים גם לגלות יותר רגישות כלפי משפחות שכולות?
"אני שואלת לא מעט בני משפחה שכולים מהם המשפטים שהם הכי שונאים לשמוע, ומה אפשר להגיד אחרת. האמת היא ששכול של אדם אחד לא דומה לשכול של אדם אחר, ומה שמרגיש רגיש ומדויק למישהו אחד לא בהכרח יתאים למישהו אחר. ובכל זאת, אני לא חושבת שהפתרון הוא חברה שלמה שהולכת על ביצים ומתרחקת. עדיף להיות מוכנים להגיד משהו, לא לעבור לצד השני של הכביש רק כי לא יודעים מה לומר. אני מבינה את התנועה הזאת – באמת קשה לדעת. וגם אני, כיתומה מאב, לא תמיד יודעת מה נכון להגיד או מה הייתי רוצה לשמוע. אבל דבר אחד חוזר שוב ושוב: חיבוק. לא בהכרח חיבוק ממשי, כי לא כולם אוהבים מגע, אבל להגיד מרחוק 'אנחנו שולחים חיבוק' כמעט תמיד עובד".
זה בול כמונו: סיפורים שכולם יכולים להזדהות איתם
הספר מביא סיפורי אהבה אמיתיים, לא מהוקצעים ולא תמיד אידיאליים, כאלה שזוגות ומשפחות רבות יכולות למצוא בהם את עצמן. מתוך חיפוש כן אחר אמת, הדסה בן ארי לא חששה לכלול גם סיפור אהבה שבו הייתה בגידה – משום שגם זה עלול לקרות בתוך קשר, וגם שם מתקיים כאב עמוק שלא תמיד מבטל את האהבה.
"הרבה אנשים שקוראים את הספר רוצים להקריא קטעים ממנו לבן או בת הזוג שלהם", מספרת הדסה. "הם מופתעים לגלות עד כמה הסיפורים דומים לחיים שלהם. הם אומרים אחד לשני: איזה קטע, גם הם ככה, זה ממש בול כמונו. כל שבוע אני גם מקבלת הודעות מקוראים שכותבים לי: זה בכלל לא ספר על שכול – זה ספר על אהבה, על החיים. אני עונה להם: נכון, הבנתם בדיוק".
