בן גוריון

בין חילוניות למשיחיות: עולמו היהודי של דוד בן-גוריון

סבו של חגי סגל העריץ את ראש הממשלה הראשון, אביו נטר לו טינה, והוא עצמו התאהב בו ממבט שני. שוחחנו עם מחבר "משיח בשדה בוקר" על המנהיג שנשבה בקסמי התנ"ך, העלה את חמתם של רבנים ואולי גם האמין באלוהים

בשנת 1973, שנת מותו של דוד בן-גוריון, פשפש חגי סגל, אז תלמיד בכיתה י"ב, בעיזבונו של סבו, יוסף סגל. בין ספרי התנ"ך, שבשוליהם נהג הסב לרשום דברי פרשנות, מצא מעטפה ישנה. בתוכה היה מכתב בכתב ידו של ראש הממשלה הראשון, חתום בראשי התיבות של שמו: ד.ב.ג.

הסב ראה בבן-גוריון דמות שמגשימה את נבואות הנחמה. במכתב ששלח אליו ציטט את נבואת יחזקאל על המנהיג מבית דוד שיקום לעם ישראל, "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד… אֵת עַבְדִּי דָוִיד", ורמז על התגשמותה בבן-גוריון עצמו. ראש הממשלה אף טרח להשיב לו: "ואם כי אינני מניח שאתה באמת התכוונת אליי, הריני מביע לך תודתי על הדרש היפה, ואני מאחל לך שיבה טובה".

בדור הבא התחלפה ההערצה בסלידה. שלום סגל, אביו של חגי, לוחם אצ"ל לשעבר, הסתייג מבן־גוריון עוד מימי נעוריו. מות אחיו העמיק את הפער: ידידיה, לוחם הארגון אף הוא, נהרג ב־1948 בנסיבות עלומות, ובאצ"ל טענו שאנשי ההגנה, שהייתה כפופה לבן־גוריון, אחראים למותו.

גם חגי הצעיר לא נמנה בעבר עם מעריציו. "עצם אזכור שמו גרם לי שעמום", הוא כותב בספרו. "בן-גוריון, בעיניי, היה מותג של זקנה". אלא שהזמן, הגיל וההתבוננות במנהיגים שבאו אחריו שינו בהדרגה את דעתו. "בן-גוריון שווק לי באופן קצת מטעה", הוא אומר, ואינו מתכוון בהכרח לבית הוריו. ככל שהעמיק בדמותו, הבין כי בן-גוריון ראה בפשרות הטריטוריאליות מענה הכרחי לאילוצי השעה, אך שאף ליצור בעתיד תנאים שיאפשרו לממש את חזונו ביחס לארץ ישראל כולה. בהמשך התוודע סגל גם לעולמו האינטלקטואלי והרוחני העשיר של בן-גוריון, ולמקום המרכזי שתפס התנ"ך בחייו.

השינוי הזה, שסגל מתאר כ"אהבה ממבט שני", הוביל אותו לכתוב את ספרו "משיח בשדה בוקר: לגלות מחדש את בן-גוריון" (ידיעות ספרים, 2025). סגל, עורך "מקור ראשון" לשעבר ותושב עפרה, מבקש להאיר מחדש את דמותו של מייסד המדינה: את מחויבותו העמוקה לארץ ישראל, את אהבתו לתנ"ך ואת ההילה המשיחית שאפפה אותו. לצד כל אלה הוא בוחן את יחסו של בן-גוריון למסורת היהודית ומעלה שאלה מסקרנת במיוחד: האם ראש הממשלה הראשון האמין באלוהים?

כריכת ספרו של חגי סגל(ידיעות ספרים, 2025)
כריכת ספרו של חגי סגל (ידיעות ספרים, 2025)

מהחדר בפלונסק אל ספר הספרים

אביו של דוד בן-גוריון סיפר במכתב להרצל כי בנו הצעיר "מילא את כרסו בתלמוד", ואימו אף חלמה שבנה יהיה רב גדול בישראל. בנם, שנולד בשנת 1886 בעיירה פלונסק שבפולין, גדל בבית דתי ולמד בחדר. "כשהייתי בן שבע פתאום נעשיתי אדוק מאוד", סיפר לימים. "הייתי מדקדק בכל המצוות. זה נמשך כשנה ואחר כך זה עבר". עד גיל בר המצווה עוד שמר ככל הנראה מצוות, אך בשנות נעוריו החל להתרחק מאורח החיים הדתי.

אהבתו לתנ"ך, לעומת זאת, ליוותה אותו כל חייו. אחד הספרים שהשפיעו עליו בילדותו היה "אהבת ציון" של אברהם מאפו, הרומן העברי הראשון, שעלילתו מתרחשת בימי המקרא. "סיפורי מאפו מתקופת התנ"ך הפיחו רוח חיים בדפי המקרא ששקדתי על לימודו, והגבירו בתוכי את הערגה לארץ ישראל", נזכר בן-גוריון. הערגה הזאת הובילה אותו בשנת 1906 לעלות לארץ ישראל, שבה קיבל התנ"ך משמעות חדשה עבורו. "מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך", העיד במכתב שהקדיש לסופר חיים הזז.

התנ"ך תפס מקום מרכזי גם בתפיסתו הלאומית. בן-גוריון ראה בו את היסוד לזהותו ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי, ואף כינה אותו "נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות". הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות וחידוש הריבונות היהודית עוררו בו תחושה שהנבואות על שיבת ציון מתגשמות לנגד עיניו.

בן-גוריון ביקש לקרב את התנ"ך גם לציבור הרחב. בשנת 1958, במסגרת חגיגות העשור למדינה, נערכו חידון התנ"ך הארצי והחידון הבינלאומי הראשון, שסחפו את המדינה הצעירה בהתלהבות. ראש הממשלה נכח בעצמו בחידון הארצי, ראה בו הישג יוצא דופן וכתב ביומנו כי היה זה "אולי המעשה המוצלח ביותר של ועדת העשור".

דוד בן-גוריון (גרין) הצעיר(קרדיט: ויקיפדיה)
דוד בן-גוריון (גרין) הצעיר (קרדיט: ויקיפדיה)

חברותא משיבת נפש

זמן קצר לאחר חידון התנ"ך פנה אל בן-גוריון פרופ' חיים גבריהו, חוקר מקרא ואיש הציונות הדתית, והציע לו להקים חוג ללימוד תנ"ך בביתו. ראש הממשלה התלהב מהרעיון ומיהר לשאול מתי מתחילים ובאיזה ספר ילמדו. הוא אף הציע שהמשתתפים יתכנסו במוצאי שבת וילמדו כל הלילה, עד שש בבוקר. גבריהו הצליח לשכנעו להסתפק במפגשים של כמה שעות.

בנובמבר 1958 התכנס החוג לראשונה בבית ראש הממשלה בירושלים, בהשתתפות חוקרי מקרא, ארכיאולוגים, שופטים ואישי ציבור, ובהם הנשיא יצחק בן-צבי. בן-גוריון גילה הערכה עמוקה למלומדים שהשתתפו במפגשים. גבריהו, שהיה צעיר ממנו בכמעט שלושה עשורים, הכיר מקרוב צד רך יותר באישיותו של המנהיג התקיף. באחד המפגשים ראה את ראש הממשלה נושא בעצמו כורסאות ומושיב אחר כבוד את חברי החוג. כשניסו למנוע זאת ממנו, השיב בן-גוריון: "מצווה לשרת תלמידי חכמים, תנו לי".

בין בן-גוריון לגבריהו התפתחה ידידות עמוקה, שחצתה פערי גיל והשקפה, והשניים החלו להיפגש גם בארבע עיניים. באחד הימים, לאחר שיחה דיפלומטית מתישה, הוזעק גבריהו ללשכת ראש הממשלה לבקשת מזכירו, יצחק נבון, שהסביר כי בן-גוריון תשוש מאוד. גבריהו שלף את תנ"ך הכיס שנשא עימו, והשניים החלו לעיין בפסוקים ולהתווכח על פירושם. אט אט שבה לבן-גוריון חיוניותו. "כשראיתי אותו כבר רענן לגמרי", סיפר גבריהו, "אמרתי: 'מספיק ודי תנ"ך, תמשיך לנהל את מדינת ישראל'". המפגשים האלה הפכו למקור קבוע של נחמה וכוחות מחודשים עבור בן-גוריון, שנהג לומר כי מפגש אחד בחוג התנ"ך מעניק לו כוחות לשבועיים. "התנ"ך השיב את רוחו כשהוא היה במצוקה", מסביר סגל.

בספרו מביא סגל את עדותו של גבריהו על פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת 1963. חברי חוג התנ"ך החליטו להמשיך להתכנס בביתו בתל אביב, וכשגבריהו בישר לו על כך, "החלו דמעות זולגות מעיניו". ייתכן שבן-גוריון התרגש מעצם הידיעה שהחוג ימשיך להתקיים, אך גבריהו ראה בדמעות גם ביטוי להתרגשותו מכך שיש מי שרוצים בחברתו בלי לצפות ממנו לדבר בתמורה. אהבה לשמה.

בן-גוריון עם חבר השופטים בחידון התנ"ך בשנת 1967(צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית)
בן-גוריון עם חבר השופטים בחידון התנ"ך בשנת 1967 (צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית)

משיח בשדה בוקר?

במערכת הבחירות של 1951, הראשונה שבה השתתפו מאות אלפי עולים חדשים, זכה דוד בן-גוריון לקבלת פנים יוצאת דופן במעברות. לא פעם קידמו אותו בקריאות "המשיח! המשיח!". הדימוי המשיחי של בן-גוריון היה נפוץ גם בקרב ותיקי היישוב, ואף הופיע בכותרות העיתונים ובמאמרי דעה. לעיתים הוא ביטא הערצה כנה למנהיג שהקים את המדינה והוביל את קיבוץ הגלויות, ולעיתים שימש את יריביו הפוליטיים בנימה מלגלגת. "המשיחיות ריחפה בחלל האוויר כל תקופת כהונתו", אומר סגל. לדבריו, בן-גוריון היה מודע היטב לתופעה, ואף ידע להפיק ממנה תועלת פוליטית. "הנושא הזה כמעט לא הופיע בביוגרפיות שנכתבו עליו", הוא מתפלא. "זה נושא רציני מאוד", הוא מוסיף, "ומזה התפתח הספר כולו".

האם אפשר ללמוד מכותרת הספר שגם סגל עצמו, בדומה לסבו, רואה בבן-גוריון דמות משיחית? סגל מדגיש שבחר במכוון בשם "משיח בשדה בוקר", בלי ה"א הידיעה. "אני לא מכריז על משיחים", הוא אומר. מבחינתו, עצם השימוש הנרחב בכינוי והאופן שבו התייחס אליו בן-גוריון מצדיקים בחינה מחודשת של התופעה.

"במקום להזים את אגדת משיחיותו, הוא ליבה אותה", כותב סגל, ומסביר שהדבר נבע מאמונתו העמוקה כי העם היהודי נמצא בעידן של גאולה. ובכל זאת, כשהתבקש בן-גוריון להתייחס במפורש לביאת המשיח, השיב בהומור אופייני: "ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר".

אך האם ייתכן שבתוך תוכו זיהה בן-גוריון את עצמו עם דמות הגואל? סגל נזהר מלקבוע זאת: "אני לא פוסל את האפשרות שהוא היה מסתכל במראה בבוקר ואומר לעצמו: הנה, בכל זאת הצלחתי למלא הרבה מהתפקידים ההיסטוריים שהוטלו על המשיח". ואכן, בין התפקידים שמייחס הרמב"ם למלך המשיח נמנים החזרת המלכות לישראל, לחימת מלחמות ישראל וקיבוץ הגלויות – הישגים שנקשרו כולם בשמו של בן-גוריון.

התייחסות אירונית במיוחד לדימוי המשיחי של בן-גוריון הגיעה דווקא מפרופ' גרשם שלום, גדול חוקרי השבתאות. באיגרת ברכה ששלח לבן-גוריון לרגל יום הולדתו ה-80, ציין שלום כי בעוד הוא עצמו "עוסק רק במשיחים שנכשלו", הרי שלבן-גוריון יש "שתי סגולות גדולות": אין הוא משיח והוא לא נכשל.

בין שטר בעלות לסערה בכנסת: בן-גוריון מפרש את התנ"ך

כבר מראשית ימיה ראתה הציונות בתנ"ך עדות בלתי מעורערת לזיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל. בן-גוריון אימץ את התפיסה הזאת בהתלהבות והעניק לה מקום מרכזי בטיעוניו המדיניים. "התנ"ך הוא המנדט שלנו", הכריז כשהופיע בפני ועדת פיל הבריטית בשנת 1937. "זאת הייתה אסמכתא כמעט משפטית לבעלות שלנו על הארץ", מסביר סגל בריאיון, "קושאן של ממש". הוא מדגיש שזו הייתה אמונה עמוקה וכנה, ולא טיעון שנועד לצורכי תעמולה בלבד.

בעיני בן-גוריון, הקשר בין התנ"ך למדינת ישראל פעל בשני הכיוונים: המקרא ביסס את הזכות ההיסטורית על הארץ, ואילו הקמת המדינה וניצחונות צה"ל העניקו משמעות חיה לסיפוריו. "אף אחד ממפרשי התנ"ך אי אפשר לו לפרש את פרקי יהושע כמו שעשו זאת עלילות צבא הגנה לישראל", טען. מבחינתו, המציאות הישראלית המתחדשת אפשרה לקרוא את ספר הספרים באור הבהיר והנאמן ביותר.

בן-גוריון רחש הערכה רבה גם לפרשני המקרא המסורתיים. סגל מביא את עדותו של גבריהו: "תמיד היה מצטט את רד"ק, מסתכל ברש"י. אהב במיוחד לעיין ברמב"ם. היה לפעמים מוקסם מאיזה מדרש".

בחוג התנ"ך עצמו התגלה בן-גוריון כמגן נלהב של סיפורי המקרא. כשמרצה אורח צעיר טען שבספרי נביאים ראשונים העובדות ההיסטוריות מעורבות בדמיון, נזף בו ראש הממשלה בחריפות. לפי דיווח עיתונאי שנכח במפגש, המשתתפים הדתיים התמוגגו מנחת: דווקא המנהיג החילוני הוא שנחלץ להגן על אמיתותם של סיפורי התנ"ך, בבחינת "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים".

ואולם מה שאסר על זולתו התיר כנראה לעצמו: כשניגש בן-גוריון לתיאור יציאת מצרים, אימץ חירות פרשנית מרחיקת לכת. בהרצאה שנשא באגודת העיתונאים באביב 1960 טען כי רק משפחתו של יוסף ירדה למצרים, וכעבור שני דורות שבה לארץ ישראל. לדבריו, בניגוד לתיאור של יציאת שש מאות אלף גברים ממצרים, מספר היוצאים בפועל לא עלה על שש מאות. את הפער הסביר בכך שהמילה "אלף" במקרא משמשת לעיתים במשמעות של משפחה.

הדברים חוללו סערה בציבור הדתי. עיתון "הצופה" הגדיר אותם "התגרות ביסודות האמונה", והמפלגה החרדית אף הגישה הצעת אי אמון בממשלה. ההצעה נדחתה, ובהמשך הצליח גבריהו לשכנע את החברותא שלו להצניע את דעותיו בנושא.

דוד בן-גוריון נואם בכנסת הראשונה, תל אביב 1949(צילום: הנס חיים פין, לשכת העיתונות הממשלתית)
דוד בן-גוריון נואם בכנסת הראשונה, תל אביב 1949
(צילום: הנס חיים פין, לשכת העיתונות הממשלתית)

מה גרם לבן-גוריון להתעקש על פרשנות כה נועזת? "היה לו חשוב לטעון שעם ישראל נולד בארץ, ולא במצרים או בהר סיני", מסביר סגל. מאותה תפיסה נבעה גם טענתו שהעם העברי היה קיים עוד לפני אברהם אבינו. היא אף מהדהדת במשפט "בארץ ישראל קם העם היהודי", הפותח את מגילת העצמאות. "פה הוא קצת אנס את הכתובים כדי שיתאימו לצרכים המדיניים", סבור סגל.

כך נחשף המתח בגישתו של בן-גוריון: מי שהגן בלהט על אמיתותם ההיסטורית של סיפורי המקרא, היה מוכן לפרש מחדש פרטים מרכזיים בסיפורי ראשית עם ישראל ויציאת מצרים. בשני המקרים הנחתה אותו תפיסתו הלאומית, שראתה בארץ את מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שקדמה אפילו לימי האבות.

דוד בן-גוריון בעת הכרזת העצמאות(קרדיט: ויקיפדיה)
דוד בן-גוריון בעת הכרזת העצמאות (קרדיט: ויקיפדיה)

"צור ישראל" ושאלת האמונה

בן-גוריון התרחק, כאמור, מאורח החיים הדתי ומקיום המצוות. על דלת צריפו בשדה בוקר לא קבע מזוזה, וגם לבית הכנסת כמעט ולא הגיע. "אני לא הולך לבית הכנסת, חוץ משלוש-ארבע פעמים לרגל הכרח פוליטי", סיפר פעם. אך מה לגבי האמונה באלוהים? פרופ' גבריהו, כפי שמספר סגל בספרו, העיד שבן-גוריון הצהיר בפניו על אמונתו יותר מפעם אחת. גם עוזרו שומר המצוות, חיים ישראלי, שמע מפיו דברים דומים. הביוגרף מיכאל בר-זוהר אף קבע כי בערוב ימיו "נכבש בכל ליבו לאמונה בקיומו של אלוהים".

בהתבטאויותיו הציבוריות נהג בן-גוריון להשתמש בכינוי "צור ישראל", שאפשר לפרשו גם כביטוי דתי וגם כביטוי לאומי. הכינוי מופיע גם במגילת העצמאות, ובנאום לציון שנה להקמת המדינה אף הכריז כי "לב כולנו מלא על גדותיו שבח הודיה לצור ישראל". במכתב אישי ששלח לפולה עם הולדת בתם הבכורה, השתמש בלשון דתית מפורשת: "מתנה יקרה, גדולה, אהובה, נתן לנו הקדוש ברוך הוא".

למרות העדויות האלה, סגל מסתפק בספרו בקביעה שבן-גוריון "ככל הנראה לא היה אתאיסט". מדוע הזהירות? "כי זה לא מדע מדויק", הוא מסביר. "אני לא מוסמך לקבוע את זה נחרצות". סגל גם מדגיש שאין לו עניין להציג את בן-גוריון בדיעבד כאדם דתי בסתר. הוא מעדיף להשאיר זאת כשאלה פתוחה, תוך שהוא אף מותיר פתח לאפשרות "שמחוץ לכותלי בית הכנסת, בדל"ת אמותיו, בשעת מצוקה, כך או אחרת, מלמל משאלה לבוראו".

בן-גוריון קורא בספר(צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית)
בן-גוריון קורא בספר (צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית)

בן-גוריון במבחן הדורות

"בן-גוריון היה המנהיג הרוחני ביותר מכל ראשי הממשלות", טוען סגל. הוא היה איש רוח בעל אופקים אינטלקטואליים רחבים, שהעמיק בתנ"ך ובמקורות היהודיים והתעניין גם בפילוסופיה כללית. ספרייתו מונה כ-20 אלף כותרים, ואת למדנותו שילב בעיסוק מתמיד בשאלות היסוד של קיום העם היהודי ובחזונו לעתיד המולדת.

על אף תרומתו להקמת המדינה ולהתיישבות בארץ, וקרבתו העמוקה לתנ"ך ולמורשת היהודית, בן-גוריון התקשה לעשות נפשות בחוגי הציונות הדתית. בתקופת כהונתו אמנם נחקק החוק שהסדיר את הנישואין והגירושין של יהודים באמצעות בתי הדין הרבניים, ואושרה הגבלה על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, אך הוא עדיין "נתפס כאדם מאוד חילוני", אומר לנו סגל. נכונותו לוויתורים בשטחי הארץ הייתה כמובן לצנינים בעיני המחנה האמוני, ובנוסף לכך, "הוא לא החמיץ הזדמנויות להכעיס".

בחלוף השנים השתנה היחס אליו, וכיום, סגל מספר, הולכת וגוברת ההתעניינות בדמותו בקרב הציבור הדתי-לאומי. בספרו הוא אף טוען ש"דבקותו במצוות הקוממיות העברית מציבה אותו בעיניהם במקום שבו אין צדיקים גמורים עם כיפה יכולים לעמוד".

"הוא נגע בליבם, בליבי", כותב סגל. כפי שראינו, גם יחסו לבן-גוריון עבר מהפך עם השנים. ככל שהעמיק בדמותו, למד להעריך את הישגיו ואת חזונו, מבלי להתעלם משגיאותיו ומהמטען הפוליטי והמשפחתי שעיצב את השקפתו בצעירותו. את ספרו הוא מתאר כ"הצעת תיווך" וכ"מסמך געגועים" למנהיגות בעלת עומק רוחני ואינטלקטואלי, המוּנעת מתחושת שליחות היסטורית ואחריות לאומית.

המבט שמציע סגל על בן-גוריון מזמין אותנו לבחון מחדש את דמותו של המנהיג שעיצב את ראשית דרכה של המדינה. ואולי לא פחות חשוב מכך: גם לשאול אילו תכונות היינו רוצים למצוא במי שיובילו אותה בעתיד.

תגיות

אל תפספסו תכנים חדשים!

קבלו את הכתבות הכי מעניינות של משב ישר למייל (כל השדות חובה)