מפלצות, שדים, יצורים עשויים מאש – אנחנו לא מדברים על פרסי ג’קסון, אלא על התלמוד שלנו, שמשלב סיפורי אגדות כאלה ממש לצד ואפילו בתוך ההלכה. ד”ר עידו חברוני, מרצה בכיר לתלמוד ולספרות במרכז האקדמי שלם, שספרו “חיות הקודש: יצורי הפרא בבית מדרשם של חז”ל” ראה אור בהוצאת “ידיעות ספרים”, עוסק בדיוק בקו התפר הזה בין סיפורי ההלכה לסיפורי האגדה שבתלמוד.
התלמוד, הוא אומר, כולל לצד דיונים הלכתיים גם סיפורים שהממד ההלכתי שבהם לא לגמרי ברור, ועם הזמן החלו לקרוא להם “אגדות”. חלק מהסיפורים קשורים ישירות להלכות – למשל סיפור על רב שחולם חלום, ובחלום מתואר מלך שמלמד אותו הלכה – וההלכה נכנסה בסופו של דבר ל”שולחן ערוך”. אבל חלק מהסיפורים נקראים כמו סיפורי פנטזיה – דמיונות, שדים ומפלצות – שנראה כאילו הם נמצאים בתלמוד מתוך הקשרים אסוציאטיביים בלבד. האם אפשר לקרוא אותם גם כהמשך ישיר של הדיון ההלכתי? ובמילים אחרות, האם לפעמים “אין זו אגדה”?
אם עכשיו נחזור לאגדה, שנשארה קצת בצד ונלמד אותה ברצינות, נוכל ללמוד דברים חדשים ואולי גם להבין אחרת את הדיון ההלכתי
גור אריות של אש מתוך קודש הקודשים
“חשוב לי לקחת ברצינות את העריכה התלמודית, גם אם יש בטקסט חלקים שנראים לא קשורים. צריך לזכור מאיפה התחילה ההפרדה הזאת: התלמוד נחתם בערך במאה ה-7, והוא כולל אמירות, דיונים ודרשות, אבל פעמים רבות הוא לא מכריע בסוגיות הלכתיות, הוא מציג בעיקר מחלוקות. מי שביקשו לשנות את זה היו היורשים של חז”ל, שאנחנו מכנים “הגאונים”, שהנהיגו את העם בתחילת ימי הביניים. הם הבינו שבתקופה שהעם מפוזר בין ארצות שונות, צריך לאחד אותו תחת סמכות הלכתית ברורה, כי אם הדברים יישארו פתוחים, כל קבוצה יהודית תחליט על דעת עצמה איך לנהוג. לכן הם פתחו במהלך שמפריד את ההלכה מהאגדה ומכריע במחלוקות. אם עכשיו נחזור לאגדה, שנשארה קצת בצד ונלמד אותה ברצינות, נוכל ללמוד דברים חדשים ואולי גם להבין אחרת את הדיון ההלכתי.
תוכל לתת דוגמה לאגדה שבעצם מעבירה מסר משמעותי ועמוק?
“יש סיפור שמופיע פעמיים בתלמוד, המתאר את חנוכת בית המקדש השני, וכיצד העולים שעלו עם עזרא ונחמיה פרצו בבכי גדול למראה בית המקדש. חז”ל מסבירים שהם בכו כי הם זכרו שבית המקדש הקודם נחרב בגלל עבודה זרה. עבודה זרה נתפסה ככוח שמוליד תשוקה גדולה אליו, והחשש היה ששוב יימשכו לזה, ושוב יסתיים העניין. לכן, הם מבקשים מהאל שהיצר של עבודה זרה יימסר לידיהם כדי שהם יוכלו לחסל אותו”.
וכיצד מגיבים משמיים על הבקשה הזו?
“נופל פתק מהשמיים שעליו מופיעות האותיות ‘אמת’, ומתוך קודשי הקודשים יוצא גור אריות של אש – הם חושבים שזה היצר של העבודה הזרה ומנסים לתפוס אותו. בתוך המאבק נתלשת ממנו שערה, והוא פולט שאגה שנשמעת למרחקים. הם חוששים שהאל ירחם עליו, וסוגרים אותו בתוך דוד מכוסה עופרת שהקול לא יוצא ממנו”.
כלומר, הבקשה התקבלה והם הצליחו להיפטר מיצר העבודה הזרה?
“כן, אבל לאור ההצלחה הם החליטו לבקש עוד בקשה מהאל: אולי תפטור אותנו גם מיצר הרע? ואכן, יוצא יצר הרע מתוך קודש הקודשים, וגם אותו הם כולאים. אבל לאחר שלושה ימים הם מחליטים לשחרר אותו. הסיבה: הם מחפשים בכל הארץ ביצים, ואין אף ביצה. למה אין ביצים? כי בלי התשוקה והתאווה שמזוהות עם היצר הרע, אין זיווגים, והעולם מפסיק לפעול”.
אז יצר הרע הכרחי, לא יצר העבודה הזרה, לא?
“זה בדיוק העניין: בעוד החלק השני של הסיפור, על יצר הרע, הוא יחסית ברור, החלק הראשון, על יצר העבודה הזרה, נותר לכאורה לא גמור, ומעניין בעיניי לקרוא את החלק הראשון דרך החלק השני. יכול להיות שחז”ל רומזים לזה שיש הקבלה בין היצרים, ושעם בניין בית המקדש השני איבדנו את יצר העבודה הזרה ולכך יש מחיר – הפחתת היכולת שלנו להשתוקק לאל.”
למה חז”ל בוחרים לבטא את זה דווקא באמצעות סיפור?
“כי הסיפור לפעמים עמוק יותר מהמילים המפורשות. גור אריות של אש יוצא מתוך קודש הקודשים – זאת תמונה של עוצמה, של איום, ויחד עם זה של קשר חזק לאל. התמונה הזאת מבטאת את הרעיון שיש משמעות לחיסול יצר העבודה הזרה כמו שיש משמעות לחיסול יצר הרע, ששניהם קשורים גם לקודש הקודשים”.
ענקים מרדניים ישנים במדבר
סיפור נוסף המשלב בין אגדה להלכה שאותו מזכיר ד”ר חברוני מובא בתוך דיון בתלמוד בשאלות חוזיות על ספינות, בסגנון: אם מכרתי לך ספינה, האם מכרתי בהכרח גם את ארגזי המטען שבספינה? אבל הדיון בשאלות המשפטיות מביא את חכמי התלמוד למחוזות אגדיים. הם מתחילים לספר סיפורים על מסעות בים, וגם על מסעות במדבר.
רבה בר בר חנה, שדמותו מזוהה עם אגדות בעלות נופך פנטסטי, מספר שבמסעותיו הוא ראה את בני דור המדבר, הדור שלא זכה להיכנס לארץ, והם נראו כמו ענקים הישנים מתוך שִכרות. הוא אפילו מנסה לקחת ציצית מאחד מהם, וחותך חלק ממנה, אלא שמתברר שמי שמנסה לקחת משהו מהישנים קופא במקומו, וכדי להמשיך במסע יש להחזיר את מה שלקח. כשרבה בר בר חנה מספר את הסיפור בבית המדרש, החכמים מניחים שלקח את הציצית כדי לדעת כמה קשרים יש בה, ובכך להכריע מחלוקת הלכתית, ומכנים אותו “שוטה”, כיוון שהיה מספיק לספור את הקשרים מבלי לחתוך את הטלית. הסיפור האגדי המוזר לא זוכה להתייחסות בתלמוד ומשאיר את העבודה לנו, הקוראים.
ומה באמת רצו ללמד אותנו בסיפור הזה?
“לא תמיד אני יודע מה באמת הייתה המחשבה מאחורי הדברים שאני קורא בתלמוד. אם התלמוד היה ספר טכני, לא היינו צריכים ללמוד אותו כל כך הרבה. אבל אנחנו לומדים אותו 1,500 שנה – ועדיין יש חידושים. נוצר דיאלוג מתמשך בין הלומדים לבין הטקסט. אני כן יכול להגיד לך שביאליק ראה בסיפור הזה משהו שאפשר ללמוד ממנו גם על התרבות הציונית”.
איך בדיוק?
“בפואמה שלו, ‘מתי מדבר’, הוא מספר על אנשי דור המדבר כמי שראו את הניסים הגדולים ביותר בתולדות העם, ונותרו רדומים, בעמדת המתנה, מבלי שנכנסו לארץ. בכל רגע העוצמות שלהם עשויות לשוב ולהתעורר, אבל לא ברור באיזה אופן. כשהם התעוררו לבסוף, הם מרדו באל ולכן נקברו בחול ולא עלו ארצה. הרעיון של מתי המדבר משליך על היבטים בתרבות הציונית של הזמן שלו – ביאליק כאילו אומר: גם אם תעלו לארץ ישראל במלוא העוצמה, אבל תשאירו את המסורת היהודית מאחור, תהיו כמו יוצאי מצרים, וגם אתם תיקברו בחול. הוא לא אומר את הדברים במפורש, אבל הסיפור הפנטסטי מספר את זה במקומו”.
לטהר את שמו של השטן?
במסגרת דיון על ספר איוב מופיע בתלמוד סיפור של החכם רב אחא בר יעקב, הדורש דרשה שמטהרת את שמו של השטן. בספר איוב השטן לכאורה מצליח לגרום לאל לחולל אי צדק. הוא מצליח להסית את האל, והרב דורש דרשה שמטהרת את השטן. בעקבות הסיפור הזה בא השטן ונושק לרב אחא בר יעקב על רגליו – השטן היה אסיר תודה לרב על שטיהר את שמו.
מה עומד מאחורי האמירה הזו של טיהור שמו של השטן?
“אותו רב, אחא בר יעקב, מופיע שוב בסוגיה כביכול בלתי קשורה, שעוסקת בחובות האב כלפי בנו, ששם אולי טמונה התשובה. לפי אותה סוגיה, כאשר יש מצב כלכלי שמאפשר רק לאחד מבני המשפחה לצאת ללמוד, הבן קודם לאב. לכן, רב אחא נאלץ לשלוח את בנו לישיבה. אבל כשהבן חוזר מהישיבה, האב חושב שהוא חריף מבנו, ויוצא ללמוד במקומו. ראש הישיבה שומע על בואו של האב, ומחליט להשתמש בו כדי לטפל בבעיה שכאילו נלקחה מהסדרה ‘דברים מוזרים’: מפלצת מסתורית שמשליטה טרור בעיירה שבה נמצאת הישיבה”.
“חשוב לדעת שלפי התלמוד לשדים יש כללים: הם פועלים רק בלילה, לא תוקפים תלמידי חכמים, ופוגעים רק ביחידים. אבל המפלצת הזאת, שהשתלטה על הישיבה, הייתה פוגעת בכולם – גם בתלמידי חכמים, ואפילו אם הם היו נכנסים יחד באור יום. רב אחא הולך לישון בישיבה, ובאמצע הלילה המפלצת נגלית לעיניו כתנין בעל שבעה ראשים. במקום לתקוף אותה, הוא משתחווה בפניה, ועם כל השתחוות שלו כלפי המפלצת, נופל אחד הראשים. אחרי שבע השתחוויות נפלו כל הראשים, ונעלמה המפלצת מבית המדרש”.
“הסיפור הזה מתאים לז’אנר מוכר של מפלצת שמשתלטת על עיר, עד שמגיע הגיבור שמכריע אותה”, אומר חברוני. “אבל התלמוד עורך וריאציה על הסיפור הזה. כשאנחנו מספרים סיפור על מפלצת שהאביר הורג אותה, הטוב מחסל את הרע. אבל כאן הרב לא הורג את המפלצת, אלא דווקא משתחווה בפניה. המפלצת היא סכנה רק אם נלחמים בה. הרציונל של רב אחא הוא שאם השטן והמפלצות הם חלק מעולמו של אלוהים, עליו להשתחוות בפני המפלצת כמו שהשתחווה בפני השטן, וכשהוא משתחווה בפניהם הוא מנטרל אותם”.
המשמעות היא שאנחנו צריכים להשתחוות בפני הרוע?
“לא בהכרח. אני מבין את הסיפור הזה כסיפור שמדבר על הפחד שלנו מפני מה שזר לנו ואנחנו הופכים אותו למפלצת ומסתגרים מפניו. אנשים מאמינים צריכים לזכור שכל העולם שייך לאל, וגם מי שמורד בו הוא לא בהכרח השטן. גם הוא עובד אצל האל ואפשר ליצור איתו קשר”.
“הרב קוק חשב בצורה כזו, וגם כתב כמה ספרים על אגדות חז”ל. בתקופה שלו היהודים האורתודוקסים הגיבו בשלילה מוחלטת לציונות החילונית. בניגוד להם, הרב קוק טען שלמרות שאפשר לראות בהם ‘חוטאים’, בעומק הנפש שלהם הם יותר גדולים מהאורתודוקסים, כי הם מרגישים שמשהו בתוכם, כיהודים גלותיים, נחנק, והכוח הזה עשוי דווקא להעצים את היהדות ולא להחליש אותה. הוא לא תמך בחילון, אבל הוא לימד שצריך להקשיב גם למתנגדים הכי חריפים ובדרך הזו העולם הדתי יהיה עמוק ומשמעותי יותר. הרעיונות האלה דומים לרעיון של להשתחוות למפלצת”.
אז כדי להרחיב את ההסתכלות שלנו על זהות יהודית משותפת בישראל, אנחנו צריכים ללמוד יותר אגדה?
“כן. רבים מחפשים היום בתוך העולם הדתי אפיקים של התחדשות. הולכים לתיאוריות ממזרח אסיה, הולכים לחסידות ברסלב, ואני אומר – תחזרו לתלמוד. התלמוד ביסס את היהדות כמו שהיא נראית היום, אבל אנחנו לומדים אותו באופן חלקי, ולא לוקחים ברצינות הראויה את האגדה. האגדה היא חלק בלתי נפרד מההלכה היהודית והיא יכולה לסמן לנו את דרכי ההתפתחות שלה מתוכה”.