זמן קצר לאחר לידת בנה השני הגיעה הדס (שם בדוי) לביקור שגרתי בטיפת חלב. כחלק מהנוהל, האחות שאלה על המצב בבית: האם בן זוגך שולט על פעילותך? האם הוא מאיים עלייך? האם את חשה סיכון לשלומך הפיזי? הדס ענתה בכנות, בלי לעצור לחשוב על משמעות התשובות. רק כשנשאלה אם בן זוגה מרים עליה יד, היא נעצרה. "לא ידעתי איך לענות, אבל לא רציתי לשקר", היא מספרת, "אז הרמתי את החולצה והראיתי לאחות את כל הסימנים הכחולים שלי".
לאחות היה ברור שמדובר באלימות במשפחה, אבל להדס עדיין לא. מבחינתה זו הייתה תופעה רחוקה, כזו ששייכת לבתים אחרים. רק כשהאלימות הופנתה גם נגד בנם הבכור, היא כבר לא יכלה להמשיך להכחיש. אז הבינה שהיא חייבת להוציא את עצמה ואת הילדים מהבית ולתבוע גירושים.
אלא שדווקא אז, ברגע שבו הצליחה לראות את הדרך החוצה, התחיל הסיוט האמיתי שלה: שש שנים של ניסיונות להשיג גט מהגבר שהתעלל בה מילולית, כלכלית ופיזית. "בשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא מקווה לקבל את הגט", היא אומרת, "אני פשוט נלחמת".
"התקופה לפני הנישואים הייתה מדהימה. שנינו מדענים, חלקנו ערכים ותחומי עניין, אבל אחרי החתונה הפרצוף שלו השתנה"
אולי ככה זוגות רבים
הסיפור של הדס מפתיע לא רק בגלל הרקע שלה – היא דתיה לאומית, משכילה וממעמד סוציואקונומי גבוה – אלא גם בגלל האופן שבו הכול התחיל. כשהיא נשאלת כיצד הכירה את אלעד (שם בדוי), היא נשמעת לרגע כמו נערה מאוהבת. "התקופה לפני הנישואים הייתה מדהימה. הכול זרם, היו שיחות מעניינות, טיילנו, חלקנו ערכים ותחומי עניין. שנינו מדענים, והבנו שאנחנו רוצים להקים יחד בית שיהיה גם דתי וגם מדעי".
תשעה חודשים לאחר ההיכרות השניים נישאו. הדס מתארת חתונה מרוממת ומרגשת, אבל מודה שבדיעבד משהו כבר התחיל להשתנות לפני החופה. "לפני החתונה היו פתאום קשיחות מצידו וניסיונות להכתיב לי הכול, אבל אמרתי לעצמי שזה הלחץ ולא ייחסתי לזה חשיבות", היא מספרת. "אחרי החתונה הפרצוף שלו השתנה מהר. זה קרה כבר במהלך השבוע של ה'שבע ברכות' – כשהיינו רק שנינו הוא היה קר ומרוחק, לפעמים לא דיבר איתי בכלל, אבל מול כולם נשא דברי תורה וסיפר כמה הוא אוהב אותי. זה היה מבלבל, והתקשיתי להאמין שחל בו שינוי כזה. חשבתי שאולי זה מתח רגיל של אחרי חתונה, שאולי ככה זוגות רבים".
"כשהסברתי לו שאני מתקשה להניק הוא ניסה להכריח אותי. לפעמים דחף אותי או משך אותי חזק ועיקם לי את היד"
הוא הציע לרשום את חשבון הבנק על שמו
נקודת המפנה הבאה הגיעה כשהדס נכנסה להיריון הראשון. "האובססיביות שלו התגברה. הוא כל הזמן וידא שאני ישנה טוב, אוכלת טוב, שותה מספיק. בהתחלה חשבתי שהוא דואג לי, אבל זה היה מעבר לדאגה. הוא היה מגיע כמה פעמים ביום למעבדה שבה עבדתי, מתקשר כל כמה דקות. אפילו הממונה עליי העיר לי שזה לא אמור להיות ככה".
הדאגה כביכול עלתה עוד קומה אחרי שהבן נולד, ואז החלה האלימות. "הוא התעקש שאני רק אניק ולא הסכים בשום אופן שהתינוק יקבל תמ"ל. כשהסברתי לו שאני מתקשה להניק, הוא פשוט דחף את התינוק בכוח לכיוון החזה שלי והכריח אותי. אם התינוק בכה הוא צעק שאני צריכה להגיב מהר יותר, ולפעמים דחף אותי או משך אותי חזק ועיקם לי את היד".
באותה תקופה הם התגוררו ביחידה קטנה אצל הוריה, כך שהייתה לה מעטפת, מקלחת חמה ואוכל. זמן קצר אחר כך גם זה נעלם. "כשהייתי בהיריון השני עברנו לדירה משלנו, ופה התחילה אלימות פיזית וכלכלית ברמה הרבה יותר גבוהה", מספרת הדס. "לא יכולתי להדליק מזגן או חימום, וכשרציתי להתקלח הוא כיבה את הדוד. המים בדירה לא היו טובים והוא לא הסכים לשים פילטר או לקנות מים מינרליים, אז הוא היה ממלא לי בקבוק בקולר בעבודה שלו, וזה מה ששתיתי כל היום. הוא גם לא הרשה לי לעשות קניות. מדי פעם היה קונה מוצרים פגי תוקף או ירקות עם עובש, ועם זה הייתי צריכה לבשל".
הדס מדגישה שלא הייתה שום הלימה בין החיים שנכפו עליה לבין היכולת הכלכלית שלהם. "היה לנו כסף", היא אומרת. "הוא עצמו אכל טוב והתקלח במים חמים – ורק ממני הוא מנע את זה. מאוחר יותר אפילו גיליתי שהוא תורם אלפי שקלים לישיבות".
לא רק שהיה להם כסף, הרבה ממנו נכנס בזכות העבודה והמלגה של הדס – אבל אחרי שהוא שכנע אותה לפתוח חשבון בנק משותף, כפי שעושים זוגות רבים, הדרך שלו להשתלט גם על הכסף הזה הייתה מהירה. "יום אחד הוא הוציא כרטיס אשראי חדש, החתים אותי על כמה מסמכים, ואני בתמימות חתמתי", מספרת הדס, "אחר כך הסתבר שהוא לא מתכוון לתת לי את הקוד לאשראי, וכך איבדתי גישה גם לכסף שאני הרווחתי".
"הייתי צריכה לחתום על 'חוזים' – מתי יוצאת מהבית, מתי מנקה – ואם לא הייתי עומדת בזה הוא היה מעניש אותי"
מסמכי הבנק לא היו המסמכים היחידים שעליהם הדס נדרשה לחתום. מדי יום הוא היה מנסח עבורה "חוזים": מתי היא יוצאת מהבית, מתי היא חוזרת, מתי מנקה, מתי אוכלת ומתי הולכת לישון. "הייתי צריכה לחתום, ואם לא הייתי עומדת בזה הוא היה מעניש אותי", היא מסבירה. "גם לא יכולתי לצאת בלי רשותו או לחזור לבד. תמיד הייתי צריכה לחכות שהוא יבוא לאסוף אותי. פעם הייתי בגינה עם הילד והוא לא בא בכוונה. כבר היה מאוחר והייתי חייבת לשירותים, אבל ידעתי שאם אחזור בלעדיו זה יעלה לי ביוקר, אז העדפתי להשתין על עצמי ולהמשיך לחכות לו".
כך עבר על הדס הריונה השני – עם אוכל מועט, הקצבת מים מינימלית, מקלחות קרות, הליכות ממושכות ברגל כי גם כסף לאוטובוסים לא היה לה, ובניתוק גמור מבני משפחתה ומחבריה. במהלך ההיריון היא עוד הניקה את בנם הגדול, אך ככל שההיריון התקדם כבר לא נותר לה חלב לתת לו. "לילה אחד אמרתי לו שאני לא יכולה להניק יותר, והוא גירש אותי מהחדר באגרופים ובמשיכות שיער", היא מספרת. "ישנתי על הרצפה במסדרון, בהיריון מתקדם. פחדתי שהוא הזיק לעובר. בבוקר אמרתי לו שאם הוא כל כך שונא אותי אז בוא נסיים, אבל הוא אמר לי שגם אם אני הטעות הכי גדולה של החיים שלו, אני שלו, ואנחנו בחיים לא נתגרש".
לא הבנתי שזאת אלימות
הבן השני נולד, והדס לקחה אותו לטיפת חלב. שם הבינה לראשונה שמשהו בחייה דורש שינוי, אבל עדיין לא ידעה לתת לזה שם. "אחרי שהאחות שאלה אותי שאלות היא נתנה לי מספרים של גופי סיוע, אבל אני עדיין לא חשבתי שאני בזוגיות אלימה. מבחינתי אלימות זה לרצוח, או לראות דם בכל הגוף. לא חשבתי שמה שהוא עושה לי נקרא אלימות", היא אומרת. "הוא כל כך שיחק לי במוח ועיוות לי את המציאות שזה נראה נורמלי, אבל בפנים התחלתי להרגיש שזה לא בסדר".
היא יצאה מצוידת במספרים, אבל לא התקשרה. היא המשיכה עוד כמה ימים, עד שקרה מה שמבחינתה היה קו אדום: האלימות הופנתה גם אל בנם בן השנתיים. "יכולתי לחשוב שכל מה שהוא עושה לי מגיע לי, אבל לילד שלנו לא מגיע כלום. הוא רק בן שנתיים, הוא טהור. שם נפל לי האסימון והבנתי שאין סיכוי שאני נשארת פה עם הילדים עוד דקה".
הפתרון הברור היה לבקש עזרה, אלא שגם הטלפון שלה היה מנוטר. בכל ערב אלעד היה בודק למי התקשרה ולמה. הדס סיפרה לו שהטלפון אבד, התמודדה עם זעמו, חיכתה שילך לישון ואז התקשרה בסתר לאימא שלה. "אמרתי לה שאני צריכה עזרה, והיא אמרה לי: חיכיתי לשיחה הזאת".
היא היטלטלה בין בתי דין ובתי משפט ונאלצה לשבת עם הגבר שהתעלל בה בטיפולים שבהם לא רצתה
מילה שלי מול מילה שלו
בדרך לא דרך, ובסיוע הוריה, הצליחה הדס לברוח מהבית עם שני הילדים ולהגיע למקלט לנשים מוכות. "הגעתי למקלט עם תיק קטן, עגלה ומוצץ – מעבר לזה לא היה לי כלום", היא מספרת, "אבל כשנכנסתי למקלט סוף סוף התחלתי לנשום".
בשלב הראשון כל מה שעניין את הדס היה להציל את עצמה ואת ילדיה, והיא בכלל לא חשבה על גירושים. "הייתי מאוד מחויבת לזוגיות, ובהתחלה עוד חשבתי איך להציל אותה, אבל בערך אחרי חודש של טיפול הבנתי מה עברתי, והבנתי שאני מתנהגת כמו אישה מוכה 'לפי הספר', ואז גם היה לי ברור שאני צריכה לסיים את הנישואים האלה".
הדס הגישה תביעה לגירושים, וכעבור כחודשיים נפגשה עם אלעד ברבנות. "מאוד האמנתי שהוא יבין אותי ויסכים להיפרד ממני. אפילו אמרתי לעובדת הסוציאלית שליוותה אותי לרבנות שתשים הרבה כסף בחניה כי בטח ייקח לו זמן לחתום על הגט. היא צחקה ואמרה שהיא לא חושבת שזה ייקח הרבה זמן".
הפגישה ברבנות אכן הייתה קצרה, אבל לא מהסיבות הנכונות. אלעד סירב בכל תוקף לתת גט, ונקבע מועד לדיון חדש. הדס יצאה משם מאוכזבת, אבל היום היא יודעת להגיד שזאת הייתה רק האכזבה הראשונה. מאז היא היטלטלה בין בתי דין ובתי משפט, נכנסה לדיונים ויצאה מהם כלעומת שבאה, ראתה סנקציות מוטלות ואז מבוטלות בערעורים, נדרשה לספר שוב ושוב את הפרטים הכי כואבים, ונאלצה לשבת עם הגבר שהתעלל בה בטיפולים ובגישורים שלא רצתה, וכל זה בזמן שהיא מנסה לגדל את ילדיה ולהגן עליהם. היא מסבירה שלא הרגישה שהדיינים והשופטים בהכרח נגדה, אבל גם לא הרגישה שהם בעדה, ובטח שלא הרגישה שמאמינים לה. "התחושה הייתה שזאת מילה שלי מול מילה שלו. אפילו כשהראיתי צלקת ממכה שנתן לי, הוא אמר שאני עשיתי את זה לעצמי, ולא הייתה לי דרך להוכיח אחרת".
"פעם הוא אמר לי, בנוכחות שופטים: את כמו שטח במדבר – גם אם אני לא יכול לבנות עלייך בית, את שלי"
בתחילת הדרך הכול נשמר בסוד, אך בהמשך הוטלו על הבעל "הרחקות דרבנו תם", ולמעשה החרימו אותו מבית הכנסת וממרחבים דתיים אחרים. לדבריה, בשלב הזה הוא כבר העתיק את חייו למקום אחר, כך שלהחלטה היה מעט השפעה עליו, אבל דווקא עליה זה השפיע מאוד. "פתאום אנשים סביבי ידעו, וקיבלתי המון תמיכה", היא מספרת. "הרבה ניסו לעזור. היו אפילו מי שהציעו לו סכומי כסף כדי שייתן לי גט, אבל הוא סירב לכל הצעה בטענה שאותו לא קונים. פעם הוא אמר לי, בנוכחות שופטים, בלי להתבייש: את כמו שטח במדבר – גם אם אני לא יכול לבנות עלייך בית, את שלי".
נוכח הסירוב המתמשך עלה כיוון נוסף: לנסות לפסול את הנישואים. כדי לפסול נישואים יהודיים לרוב צריך להראות בעיה בכתובה או בעדות. ואכן, אחד העדים מהצד של הבעל הצהיר שלא היה כשר כשחתם, ואף הביא עדים שתמכו בכך, אבל גם התהליך הזה היה ממושך ומורכב. "העדים הגיעו שוב ושוב לדיונים בכל רחבי הארץ, ממש מסרו את נפשם בשבילי", היא אומרת, "וגם אני ניסיתי לפעול בכל דרך: דפקתי על דלתות של רבנים כדי שיחתמו שצריך לפסול את הנישואים שלי, ולשמחתי רבים הסכימו".
במקביל הופעלו נגד אלעד הליכים משפטיים: בבתי דין רבניים ניסו להניא אותו מהסרבנות, ובבתי משפט בחנו את התלונות שנגעו לאלימות במשפחה. "היו שופטים שלא הבינו למה אני מתעקשת על הגט ולא ממשיכה הלאה, אבל היו גם כאלה שהחמירו איתו, ניסו לכפות גט והטילו סנקציות, איימו בכלא. בשלב מסוים חייבו אותו להגיע בכל יום לבית המשפט המחוזי בחיפה ולשבת שם משמונה בבוקר עד אחת בצוהריים, בתקווה שזה ישבור אותו, אבל גם זה לא עבד".
אלעד לא הסכים לתת גט, וכשהרגיש שהוא נדחק לפינה, ברח מהארץ. כך הדס הפכה לא רק למסורבת גט, אלא גם לעגונה. למזלה, דווקא כשהסיכוי לגט הלך והתרחק, התקבלה החלטה לפסול את נישואיה בטענה שמלכתחילה לא היו כשרים. וכך, אחרי שש שנים של הליכים מייגעים, הדס הייתה סוף סוף לאישה חופשית.
"גם אנשים שמכירים את המושג 'מסורבת גט' לא באמת מבינים מה זה אומר בפועל – מה זה הייאוש, הפחד"
ניצחתי במירכאות
היום הדס נשואה בשנית, ואם לילדה נוספת. לאורך הדרך היא פגשה מספיק נשים כדי לדעת שזה בכלל לא מובן מאליו. "לי לקח 'רק' שש שנים להשתחרר. יש נשים שנגררות עם זה יותר מעשור, וגם כאלה שמתות לפני שהן מספיקות לקבל גט", היא אומרת. "היו לי הרבה ניסים, ברוך השם. אפשר להגיד שניצחתי, במירכאות, אבל איבדתי שש שנים מהחיים שלי. ולא סתם – אלה השנים היפות, השנים של הפוריות. היו יכולים להיות לי עוד ילדים".
הדס מעידה שלא חששה להיכנס לנישואים נוספים. המסע שעברה הפגיש אותה עם אנשים טובים, ואף חיזק בה הערכה לממסד הדתי ולמוסד הנישואים, עד שהבינה שהיא יכולה למצוא זוגיות בריאה ומאושרת. יחד עם זאת התבהרו לה עוד כמה נקודות: "מעבר לכך שצריך לבחור אדם טוב שמכבד אותך, גיליתי כמה חשוב לריב לפני חתונה, לראות מה קורה כשאין הסכמות, ולאפשר לעצמך להיות מי שאת באמת".
היא למדה גם שיש כלים משפטיים שמצמצמים משמעותית את הסיכוי להגיע לסרבנות גט או עגינות. "אפשר לחתום על הסכמי קדם-נישואים, כמו "הסכמאהבה" של ארגון רבני צהר שעליו בעלי השני ואני חתמנו, ולקבוע שם סנקציות וקנסות שיחולו במקרה של סירוב לתת גט", היא מסבירה. "אני חושבת שההסכמים האלה צריכים להיות הסטנדרט. מבחינתי זה כמו חיסון – לא כולם צריכים את זה, אבל זה מגן על מי שכן צריך".
הדס רוצה מאוד לשים את הסיפור הקשה שעברה מאחור, אבל יותר מהרצון לשכוח חשוב לה להעלות מודעות לתופעה ולהפוך אותה לפסולה בעיני הציבור. לכן, היא מקפידה לדבר בפני רבנים, קהילות ואפילו תלמידים בבתי ספר. "גם אנשים שמכירים את המושג 'מסורבת גט' לא באמת מבינים מה זה אומר בפועל", היא אומרת. "הם לא מבינים מה זה ההמתנה, מה זה הייאוש, מה זה הפחד, מה זה להרגיש סוג ג', מה זה להרגיש לא קיימת בכלל".
בתוך כך, חשוב לה גם לחזק נשים שנמצאות עכשיו במאבק. "זאת תקופה קשה, אבל אסור לוותר. צריך לדעת לקבל עזרה מאנשים טובים ולא לפחד מאנשים פחות טובים כי גם כאלה יהיו", אומרת הדס, "ובעיקר חשוב לי להגיד לנשים האלה שהן לא רק מסורבות גט – הן הרבה מעבר לכך. וגם אם הן מרגישות חלשות מול הבעל, זה לא אומר שהן לא חזקות במקומות אחרים".
לפרטים נוספים על "הסכמאהבה" של צהר >
*כל התמונות בכתבה הן תמונות אילוסטרציה שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית