לא בכל יום פוגשים רבנית קיבוץ שהיא גם דוקטור למשפטים, אבל לאחר שיחה קצרה עם הרבנית ד”ר נעמה סט, השילוב הזה נראה אך טבעי. הצד האקדמי של ד”ר סט מתמחה בעולם המשפט והפסיקה היהודית, ואילו הצד הרוחני יותר של הרבנית נעמה מתמקד בליווי אנשים במצבי חיים שונים, ובמיוחד במצבי אובדן, שכול וכאב.
לנעמה סט תואר שלישי במשפטים. בעברה היא ניהלה את הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן, וכיום היא מכהנת כסגנית ראש המדרשה באותה אוניברסיטה. במקביל, סט יושבת בהנהלה הרבנית של ארגון “צהר”, משמשת יחד עם בעלה הרב ארי רבנית בקיבוץ סעד בעוטף עזה ומובילה קורס יחיד מסוגו בארץ המכשיר נשים כמלוות מתמודדים עם אירועי אובדן, שכול, מוות ומשברים.
מאז שמחת תורה, חייה של סט – בדומה לישראלים רבים אחרים ברמה כזו או אחרת – נכנסו לסחרור. דילמות מקצועיות, אמוניות וחברתיות מלוות אותה מאז. על אף שאך עתה חזרה ממלון מפונים בים המלח לביתה בקיבוץ סעד, הצלחנו לשוחח איתה על אירועי ה-7.10, לשמוע כיצד היה בשבילה לפגוש את האובדן והשכול מהצד שמתמודד ולא מהצד שמלווה, ומהי לדעתה השאלה הנכונה שכל אחד בחברה הישראלית צריך לשאול את עצמו היום.
ליווי אמוני: הטנגו הישראלי עם סוף החיים
נעמה והרב ארי מכהנים זה 14 שנה כרבני קהילת קיבוץ סעד. מטבע הדברים, התפקיד מאפשר מפגשים עם אנשים שונים במצבי חיים שונים; מצבים של שמחה, אבל גם מצבים של משבר ואובדן. לפני שמונה שנים השתתפו נעמה והרב ארי בקורס ליווי אמוני, קורס שנתן להם כלים למפגש עם אנשים שנמצאים במצב של כאב – אותם מצבים שבהם אנו לא תמיד יודעים איך לגשת לאדם החווה אותם. רק בזכות הקורס, מספרת נעמה, היו לה הכלים לגשת אל שכנה שלה שנכדה התאבד, לדבר עימה ולשוחח איתה: “הבנתי את הכוחות והכלים שזה נתן לי, ומתוך זה קם הקורס של ליווי אמוני שאני כיום מובילה”.
איך קורס כזה נראה, כלומר – מה לומדים שם?
הקורס מתמקד בפיתוח שיח אמוני לאירועי משבר המבוסס על משמעות ואמונה. בפועל, אנחנו מנסים להפגיש את עולם המחשבה היהודי, פסיקת ההלכה ותהליכים נפשיים עם סוגיות של זקנה וסוף החיים. לצד הלימוד העיוני אנחנו גם מפתחים כלים ומיומנויות טיפוליות להתמודדות עם משבר ואובדן מסוגים שונים. כך, מתמודד או מתמודדת יכולים לקבל ליווי במשבר שקורה להם במהלך חייהם או ממש לפני סופם.
ליווי של איש דת לפני המוות – זה משהו שכבר קיים בעולם.
כן, אבל יש הבדל: הליווי שאתה מדבר עליו הוא ליווי רוחני, ולא אמוני, אשר צמח מתוך תפיסות טיפוליות מהנצרות ומהבודהיזם בעשורים האחרונים, ובאמת מעמידים לחולה הנוטה למות איש דת כרצונו בבתי חולים ברחבי העולם מתוך הבנה שברגעי כאב, אובדן ואי-ידיעה אדם מחפש משמעות רוחנית עמוקה יותר. אנחנו לא זקוקים לשפות אחרות מדתות אחרות, לנו יש את השפה התרבותית יהודית. לכן, לליווי האמוני שתי רגליים – רגל טיפולית ורגל אמונית-יהודית.
ולמרות זאת – זה עדיין לא קיים בארץ.
בארץ איכשהו לוקח לזה זמן להיכנס. רק לאחרונה קמה עמותה שמציעה לחולים איש דת שילווה אותם ברגעיהם האחרונים. זה פלא גדול בעיניי איך זה לא קרה עד עכשיו. הגיעו אליי לקורס אחות בהוספיס ואחות ממחלקת אונקולוגיה ילדים והן סיפרו שלא קיבלו שום הכשרה במובן הרגשי ובטח שלא הרוחני להתמודדות שלהן או של החולה עם המוות.
הייתי מצפה שדווקא היהדות שמלווה את האדם בכל צומת בחייו לא תותיר ואקום ברגע כזה משמעותי של סוף החיים.
אני לא חושבת שזה קשור ליהדות. אני חושבת שזה קשור לישראליות. אולי הטנגו שלנו עם סוף החיים בארץ קשוח יותר. אולי יותר קשה לנו, הישראלים, לדבר על השכול. יש כאלו שבטעות חושבים שהיהדות לא מוכנה לדבר על סוף החיים. זה אולי נובע מזה שהיהדות כל כך דבקה בחיים, כל כך מקדשת את החיים, אבל זה לא אומר שהיא מזניחה את העיסוק בסופם. היהדות מסתכלת למוות בעיניים ומתמודדת איתו.
שברים באמונה: “אנשים מחפשים רציונליזציה – אבל אין”
בשבת שמחת תורה הייתה נעמה יחד עם משפחתה בביתה בקיבוץ סעד. כשאר יושבי העוטף, הם התעוררו קצת לפני שש וחצי בבוקר להתראות של צבע אדום – “אבל היינו רגילים לזה”, היא אומרת. בשעה שבע פגע טיל בפגיעה ישירה בבית השכן וגם ביתה של נעמה ספג נזק. הרב ארי, בעלה, יצא מהממ”ד לראות מה בדיוק קרה, ואנשי האבטחה היישובית עדכנו אותו שיש התראה לחדירת מחבלים, ושעליהם להיכנס לממ”ד ולנעול את הדלתות –”גם לזה היינו רגילים”. בהמשך, נשמעו מרחוק צרורות מקלעים.
לזה כבר לא הייתם רגילים.
ממש לא. זה השלב שבו אנחנו מבינים שמשהו שונה מתרחש. לקראת 11 אני מקבלת טלפון מקרוב משפחה שמשרת בצבא. הוא מעדכן אותי שככל הנראה ישנם מאות הרוגים ושמשטרת שדרות נכבשה.
איך מגיבים למידע כזה?
לא מעכלים. כלומר, איך אתה בכלל יכול להתחיל לעכל דבר כזה? מה זה אומר בכלל מאות הרוגים? ומה זה אומר שמשטרת שדרות נכבשה? ככה מעבירים את היום. לא מבינים מה קורה.
אבל המחבלים לא מצליחים לחדור ליישוב.
נכון. טנק שהיה בקרבת הקיבוץ יחד עם אנשי כיתת הכוננות מנהלים קרב עם המחבלים שמנסים לחדור דרך השער ומצליחים להדוף אותם.
זה ששמרנו שבת לא קשור להצלה שלנו. אנשים מחפשים רציונליזציה – אבל אין רציונליזציה. המרחק בין השער של הקיבוץ לשער של כפר עזה הוא פחות מקילומטר. למה אנחנו לא והם כן? לא יודעת.
זה הסרטון המפורסם שהסתובב ברשת של השער הצהוב שהיה נעול כי היישוב דתי?
פייק מוחלט. כל השערים הצהובים של כל הקיבוצים והיישובים בעוטף סגורים תמיד. זה בכלל לא קשור לשאלה אם הקיבוץ דתי או לא. זה ששמרנו שבת לא קשור להצלה שלנו. אנשים מחפשים רציונליזציה – אבל אין רציונליזציה. המרחק בין השער של הקיבוץ לשער של כפר עזה הוא פחות מקילומטר. למה אנחנו לא והם כן? לא יודעת. אין לי הסבר.
זה לא מוביל למשבר באמונה?
יש גם שברים באמונה. אני זוכרת ששבועיים אחרי שמחת תורה התקיימה חתונה של בת הקיבוץ. החתן נפצע בשמחת תורה וניצל, ואחיו היה חטוף בזמן החופה. בזמן החופה שרנו “ועל הכול ה’ אלוקינו אנחנו מודים לך”. האמת, נתקעתי. כן? “על הכול” אנחנו מודים? אז כן. יש שברים. אין לי תשובה למה הדברים התרחשו כפי שהתרחשו, אבל זו בכלל לא השאלה הנכונה שצריך לשאול עכשיו.
אז מהי השאלה הנכונה?
השאלה היא לא למה, אלא לשם מה.
ומהי התשובה?
התשובה היא שיש לנו שליחות להיטיב. אני באמת ובתמים מאמינה בזה: יש לנו שליחות ברמה האישית וגם בזו הלאומית. הקב”ה שלח אותנו לכאן להוסיף טוב בעולם הזה. קיבלנו מכה חזקה ואנו עומדים בפני המון אתגרים אבל זו קריאת השכמה – תהיו טובים יותר. חזרנו לא מזמן לקיבוץ, השבילים מלאים בילדים על אופניים. הכבישים מלאים בנערים ונערות יחפים שמטיילים, חזרנו לחלוב ברפת, העבודה במשק נמשכת. אתה פשוט רואה בעיניים שכוחות החיים שניתנו לנו חזקים יותר מכל דבר אחר – קשה, מעוות ואכזרי ככל שיהיה.
האם המפגש שלך עם עולמות האבל והמוות כמלווה רוחנית שונה מהמפגש שלך עם אותם עולמות כנעמה סט ששרדה את ה-7 באוקטובר?
אני חושבת שהעולמות הם אותם עולמות. אסביר: חוויתי את הדברים מבפנים אבל גם מבחוץ – במלון המפונים הייתי כל הזמן בתודעה של זום-אין וזום-אאוט: מה אני מרגישה שאנשים מסביבי צריכים – ומה אני צריכה. זו לא שהייתה נעמה שמדריכה את הקורס ונעמה שמתמודדת עם משברים – הייתי מלַווה ומלוּוה באותה נעמה. אז הכלים להתמודדות עם משבר ואובדן לפני שמחת תורה הם אותם כלים להתמודדות אחרי שמחת תורה, אבל הסוגיות שאיתן נדרשנו להתמודד הן שונות לגמרי.
למשל?
איך מנהלים חיי זוגיות במלון כשכל המשפחה גרה בחדר אחד. למשל, איך זוג יכול להתווכח, או לאהוב? מה אומרים להורים שמספרים לך שהילד שלהם לא מוכן להתקלח לאחר שהם חזרו לקיבוץ? איך ניגשים לפתור סיטואציה שבה אישה חייבת לחזור לקיבוץ כדי להתחיל תהליך של ריפוי אבל בעלה לא מסוגל לגור שם יותר?
נשמע כמו משברים משפחתיים או זוגיים, לא משברים של מוות ואובדן.
תראה, המוכנות לעסוק בסוף החיים היא הקצה הדרמטי, הרי המוות הוא האובדן האולטימטיבי. באותה נשימה חשוב לזכור שהרבה משברים אחרים במהלך החיים – חינוכיים, משפחתיים, זוגיים – דומים לסוף החיים אבל בעוצמה פחותה, ולכן הכלים להתמודדות עם המשברים הללו הם אותם כלים להתמודד עם המשבר והאובדן האולטימטיבי.
בנראות יש סטיגמות אבל במפגש יש הרבה מעבר
“יחד ננצח” נשמע לא מעט בשבועות אחרי שמחת תורה. וסוף סוף, לאחר שנה קשה של מחלוקות ופילוג, הייתה הרגשה של אחדות גדולה בעם. עם זאת, ככל שעובר הזמן דומה שנשמעים יותר ויותר קולות שמזכירים את הפילוג והשיח שאפיין את החברה הישראלית לפני ה-7 באוקטובר.
כולנו מסכימים שיחד ננצח – השאלה היא אם החברה הישראלית יכולה להפוך ל”יחד” הזה.
ודאי. לדעתי חסרים לנו מפגשים של פנים אל פנים – להיפגש, לדבר. אני ממש רואה את זה: כשאני פוגשת אנשים מכפר עזה או בארי, לדוגמה, בכיכר החטופים, המפגש הוא מפגש טוב, מפגש שאתה ממש מרגיש את הפסוק “יקראני, ואענהו עמו אנכי בצרה”. כלומר, אני עם אחיי ואחיותיי, משתתפת איתם בצרתם.
וכשאת מגיעה, ככה, עם כיסוי הראש, אין יחס שונה אלייך?
תראה, אני לא משלה את עצמי. ברור שיש חומות, חשדות וזרות; אני מודעות לזה. כשאני מגיעה למקום אז הנראות שלי מביאה איתה סטיגמות. בדיוק בשביל זה המפגש נועד: בנראות יש סטיגמות אבל במפגש יש הרבה מעבר.
אבל מפגש יכול להיגמר בוויכוח. למשל, תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף לפני חצי שנה שנגמרה במראות שאף אחד מאיתנו לא אהב לראות.
אתה יודע שהיום, קילומטר וחצי מכיכר דיזנגוף, בכיכר החטופים, מתקיימת בימי שישי בערב קבלת שבת המונית שבה משתתפות כל משפחות החטופים? זו בקשה שהם העלו. מישהו היה יכול לדמיין דבר כזה לפני חצי שנה? היום יש מוכנות לשיח של זהות יהודית רחבה מכל רחבי הקשת של החברה הישראלית. אבל חשוב לזכור שצריך המון תבונה, רגישות ומאמץ כדי לחפש – ולמצוא – את המכנה המשותף.
ולכן את מכהנת כחברת הנהלה בארגון צהר?
בהחלט. לטפח את הזהות היהודית של מדינת ישראל, מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים, זה חלק מהחזון של ארגון צהר וגם חלק משמעותי מה”אני מאמין” שלי. אני באמת מרגישה זכות גדולה להיות חלק מהארגון הזה, שמורכב כולו מאנשים שרוצים בטובת עם ישראל במובנים הרחבים ביותר, מתוך עשייה שמקרבת בין חלקי החברה השונים.
אז בסך הכול את אופטימית.
כן, אני רואה הרבה טוב. אני רואה הרבה ניסיונות לגשר על פערים. לצד צהר, אני רואה הרבה גופים חברתיים שמנסים להיטיב. אני חושב שצדקת הדרך התחזקה, שתחושת ה”אין לנו עוד ברירה” התחזקה, שהצורך להיות יחד התחזק, ומעל הכול – שהמוכנות שלנו להיות יחד עם האחר התחזקה. אז כולנו חולמים לחזור לשגרה. אבל אני מבקשת לחזור לשגרה עם כוכבית. לא לחזור לשגרה של לפני שמחת תורה, אלא לחזור לשגרה עם מודעות ועם המחשבה שעלינו – בצורה אקטיבית – להיות “עמו אנכי בצרה”.