מעדן מלכים ב': מה אכלו גיבורי התנ"ך והמשנה?

ריח של חצילים חרוכים באמצע השדרה החמישית במנהטן נשמע כמו התחלה של סיפור געגועים, אבל אצל ד״ר טובה דיקשטיין הוא הפך לשאלה מחקרית גדולה: אם אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו מזהים “אוכל ישראלי” דרך מסעדה לבנונית – מה בעצם היה הטעם המקורי שלנו כאן, בארץ, בתקופת התנ״ך והמשנה? כדי לגלות את התשובה לשאלה החלה דיקשטיין במסע מרתק אחר פסוקים והלכות, ממצאים ארכיאולוגיים וספרים רומאיים עתיקים. את הדוקטורט שכתבה בנושא היא עיבדה גם לספר, הפונה לקהל הרחב ומכיל מתכונים, סיפורים מצחיקים, ותובנות מרתקות.

בריאיון מיוחד היא מספרת לנו מה אכלו אבותינו, וגם מי הם היו: אילו מאכלים אפיינו אותם, מה הם אכלו כדי להתפנק, ומה היה התפקיד של האוכל בתרבות המקומית של היהודים בארץ ישראל.

בישול, בלשנות ובלשות

איך חוקרים אוכל עתיק?

מחקר של אוכל עתיק הוא תהליך מורכב של הרכבת שברירי מידע לכדי תמונה שלמה. "יש כמה סוגים של מקורות מידע. קודם כול, יש את הממצאים הארכיאולוגיים. עצמות בעלי חיים יכולות להישמר מאות אלפי שנים, וגם זרעים וגלעינים של פירות יכולים להישמר בתנאים מסוימים", מסבירה דיקשטיין. "שנית, יש את הטקסטים היהודיים של התקופה שאני חוקרת, תנ״ך, משנה, תלמוד והמדרשים, ששם למעשה מתגלים הרבה מאוד שמות של מאכלים. נוסף על כך, אפשר למצוא מידע גם בספרות הזרה, שהיא הספרות של העמים שהקיפו אותנו בתקופות הרלוונטיות. בתקופת התנ"ך היו ספרי רפואה וספרי מתכונים באכדית, אשורית, בבלית ומצרית. מתקופת המשנה יש ספרי בישול רומיים ויווניים. לבסוף, בארץ ישראל ובמרחב המזרח תיכוני יש תרבויות מסורתיות ששימרו מתכונים וטכניקות, ואפשר לקבל מהם המון מידע".

"באירופה חיפשו מרור לליל הסדר. במקום חסה מצאו שורש חריף, ונתנו לו את השם מהמשנה – חזרת"

על קצה הלשון

עם זאת, גם כאשר יש בידינו מתכון מלא, לא תמיד קל לזהות את המרכיבים שלו. "למשל החזרת – היום חזרת הגינה היא שורש חריף שממנו מכינים את המטבל שמלווה את הגפילטע-פיש ובעדות אשכנז היא מהווה את המרור בפסח. אבל במשנה השם חזרת מתאר ירק אחר לגמרי –את החסה שכולנו מכירים. השם 'חסה' הוא שמו הארמי של הצמח, ובדיון על המרור בגמרא מפרשים כך את המילה העברית חזרת. כשעם ישראל נדד לאירופה הוא חיפש ירק מר לאכול בליל הסדר. באירופה אין חסה באביב, אז הם מצאו את השורש הזה שנשמר במרתפים, ונתנו לו את השם חזרת".

תהליכים דומים עברו גם על המילה "תרד", שבתקופת המשנה תיארה עלי סלק (המוכרים היום בתור "מנגולד"), ועל המילה "כוסמת", שבתקופת התנ"ך הייתה החיטה הדו-גרגרית והיום היא משויכת לצמח שהגיע לארץ בתקופות מאוחרות בהרבה.

עם האוכל בא התיאבון

בתרבות השפע שבה אנחנו חיים היום, אוכל הוא הרבה יותר ממקור הזנה ואנרגיה – הוא הנאה שלמה. האם גם הישראלים הקדמונים נהנו מאוכל טוב? או שמבחינתם אכילה נועדה להישרדות בלבד? "האדם הוא אדם, הוא לא משתנה. מה שהיה טעים אז יהיה טעים גם לנו. אבל זה תלוי באמצעים. למשל, הרומאים העשירים אכלו דברים שאת לא היית מעלה על דעתך. במשנה יש ממש רשימה – מה מצופה מאדם להגיש לאורחים שלו לפי רמת הכנסה. רואים שיש הבדלים גדולים בין מעמדות שונים".

ד"ר דיקשטיין לא מסתפקת באמירות כלליות, ונותנת גם דוגמאות צבעוניות. "חטיף אחד מאוד ידוע מתקופת המקרא נקרא קלי. בתנ״ך זה הקלי (או קליא), שבועז "צובט" לרות, או שדוד המלך מקבל מאביגיל, ובמשנה כתוב שאם חברים קפצו לבקר בשבת ולא הכנת להם כיבוד, אז נותנים להם אגוזים, תמרים וקליות. קלי, שכנראה בתקופת המשנה היה מצוי בכל בית, זה בעצם דגנים או קטניות קלויות, כמו שהיום אנחנו אוכלים פול קלוי או פופקורן".

חולת האהבה בשיר השירים אוכלת אשישות. גם דוד המלך חילק אשישות לעם הרוקד. כנראה זה חטיף מחזק

המלך, הנערה והאמורא

דוגמה נוספת למאכל תנ"כי שמתואר גם במשנה ובגמרא הוא "אשישות", מאכל שדיקשטיין גילתה את המתכון שלו תוך שימוש במקורות יהודיים בלבד. "במגילת שיר השירים, אומרת הנערה 'סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני'. כנראה הקומדיות הרומנטיות שלנו לא המציאו את החשק למתוק בעקבות פרידה", היא צוחקת. "גם דוד המלך מחלק אשישות לעם הרוקד כל היום עם הגעתו של ארון ה' לעיר. השם מכיל את השרש א.ש.ש אז כנראה היה זה מאכל מאושש, מחזק. קרוב לוודאי עתיר קלוריות. חטיף אנרגיה תנ"כי".

לשתי הסצנות, הנערה שבורת הלב והרוקדים לפני ארון ה', יש רקע משותף – שתיהן מתרחשות בירושלים. וכנראה לא במקרה. בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יסא שהגיע לבקר את רבי יוסף ביהודה, וזוכה לגלות סוף סוף מהו המאכל הזה, שבגמרא נקרא "אשישים": "רבי יסא הלך אל רבי יוסי והביא לפניו עדשים קלויים טחונים מגובלים בדבש ומטוגנים. אמר לו: הם הם אשישים שאמרו חכמים".

את שש המילים הללו הפכה דיקשטיין למתכון, אבל זה לא היה קל. "הלכתי לסופר, קניתי עדשים, וקליתי אותן. את העדשים הקלויות ניסיתי לטחון במטחנת קפה, נשברה המטחנה הזאת כי זה קשה מדי. בפעם השנייה הלכתי, קניתי עדשים, הפעם ניסיתי עם מעבד מזון, כי הוא חזק, אבל הפעם שכחתי לסגור את פתח המכסה ובמשך יומיים הורדתי אבקת עדשים מן התקרה והקירות. בפעם שלישית היה הכל בסדר. אוקיי, עכשיו הגעתי למגובלים בדבש. מה זה מגובלים? לא ידעתי. הכנסתי דבש לתוך האבקה וטיגנתי, ויצא גומי שחור שרוף, הלכה המחבת. הלכתי לחפש מה פירוש המילה מגובלים, וראיתי שמגבלים שני דברים: טיט ובצק. כלומר, זה ערבוב של אבקה עם מים. אז הבנתי שלאבקת העדשים שיש לי צריך להוסיף מים, נוסף לדבש. בסוף טיגנתי, ויצאו פנקייק-עדשים משגעים. טעימים ממש".

"שמתי דגים בצנצנות כמו שמתואר במקורות. אחרי שבוע החתולים ייללו ובהמשך הגיעה מחלקת התברואה של העירייה"

עד כה, שחזרה דיקשטיין כ־80 מתכונים קדומים, שאותם אפשר למצוא בספר שלה "מסע שורשים", אשר נכתב במהלך כמעט עשר שנים של חוויות משעשעות. "קרו דברים מצחיקים בטירוף. למשל, יחד עם חברה שחוקרת אוכל בתלמוד ניסיתי לשחזר מתכון של ציר דגים. הלכנו לקנות דגים בשוק ביפו, ושמנו אותם בצנצנות עם הרבה מלח, כמו שמתואר במקורות. אחרי שבוע התחילו חתולים ליילל בין הצנצנות. אחרי עוד כמה ימים הגיעה מחלקת התברואה של העירייה, וביקשה ממני לפנות את ה"מפגע". ניסיתי להסביר להם שהמפגע זה מחקר, אבל הם אמרו שאת השכנים לא מעניינים המחקרים", היא מספרת בחיוך.

בלי רבנות ראשית – האם אכלו כשר?

המחקר של ד"ר דיקשטיין כולו נובע מנקודת יסוד אחת – אוכל הוא אחד מיסודות של הזהות – הוא ייצוג של תרבות, של אקלים ואפילו של אמונה. באופן טבעי, מרבית תיאורי האוכל בטקסטים היהודיים נמצאים ברשימות של הלכות הכוללות איסורים ומצוות – מבחינת כשרות, תרומות ומעשרות או בישול בשבת. אך האם התיאורים האלה אכן ייצגו את המטבח הישראלי הממוצע בתקופת התנ"ך והמשנה?

"הטקסטים שלנו מייצגים רק את המעמד הרבני, אז אנחנו לא באמת יודעים כמה מהציבור שמרו מצוות באותה התקופה. יש קצת ממצאים ארכיאולוגיים. למשל אנחנו יודעים שאין הרבה עצמות חזיר באתרים ארכיאולוגיים בארץ, ושאחד הדברים שמבדילים בין ישובים ישראלים לכנעניים בתקופת ההתנחלות הוא היעדר עצמות חזיר. גם כשמוצאים אי אפשר לדעת אם זה של יהודים או שאלו שאריות של תושבים לא יהודים שגרו שם, אין שלט על הבית", מסבירה דיקשטיין. "אז אמנם היו בתקופת המשנה והמקרא אנשים שלא שמרו דיני שמיטה וטהרה, שחכמים כינו אותם 'עמי הארץ', אבל בגדול, נראה לי שרוב העם כן השתדל לשמור מצוות ברמה זו או אחרת. גם היום, יש המון אנשים כמוני, שהם לא דתיים אבל לא יאכלו חזיר למשל. יש דרגות שונות, אני מניחה שזה היה כך גם בעת העתיקה".

שמירת שבת, עלייה לרגל ואכילת שום

סוג נוסף של הלכות שמסקרן את דיקשטיין– אלו שעוסקות באוכל מזווית תרבותית, ואוסרות מאכלים מסוימים מכיוון שהם מאפיינים זהות לא יהודית. "לדוגמה, למה לא אוכלים חמץ בפסח? יתכן מכיוון שבמצרים לחם החמץ היה סמל לאומי, המצרים גילו את סוד התסיסה ובנו את התנורים הראשונים לאפיית לחם. העבריים באותה תקופה אכלו מצות. יתכן כי החמץ מסמל את תרבות מצרים המשעבדת והאלילית והמצות את עולם האבות הרועים, שהיו גם חופשיים מעול ושלטון".

דיקשטיין מתארת מקור יוצא דופן שנתקלה בו ומצביע על הקשר בין זהות לאוכל. "במשנה יש הלכה מוזרה, שאומרת שאדם שנדר להתרחק משובתים שבת, מאוכלים שום ומעולים לרגל לירושלים – אסור לו להיות בחברת יהודים. שבת ועלייה לרגל הם שני יסודות ביהדות, אז מה עושה פה השום? כנראה אכילת שום הייתה סימן זהות יהודי".

"היום אין אוכל ישראלי. אוכל הוא חלק מזהות ותרבות, הוא קשר לאדמה ולארץ שבה הוא נוצר. בגלל שבשנות הגלות התנתקנו, ובישראל המודרנית הרבה מאד אנשים כבר איבדו את הקשר שלהם לאדמה ולארץ,  אני מנסה לחבר אותם אל הארץ שלהם ואל השורשים שלהם דרך האוכל", מסבירה דיקשטיין את הלהט שלה לעיסוק בנושא. "דרך הספר אני מעבירה גם את המקורות וגם את הקשר והיכרות עם כל האנשים שחיים בארץ הזו. אוכל מחבר אנשים. אוכל הוא  דבר משותף לכל העמים והתרבויות שצמחו על הארץ הזו, ודרכו אני מנסה להראות  גם את המאחד, לא רק את המפריד".

המתכון של ד"ר טובה דיקשטיין לאשישות:

"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי"
(שיר השירים ב, ה)

"רבי יסא הלך אל רבי יוסי והביא לפניו עדשים קלויים טחונים מגובלים בדבש ומטוגנים. אמר לו: הם הם אשישים שאמרו חכמים"
(תלמוד ירושלמי נדרים פ"ו ה"י, מ ע"א).

מצרכים:

1 כוס קמח עדשים

כוס ורבע מים או חלב

1/2 כפית מלח

6  כפות דבש

שמן זית עדין לטיגון

אופן ההכנה:

מערבבים את החומרים לבלילה שדומה לבלילת פנקייק. אם היא סמיכה, מוסיפים עוד קצת מים.

מחממים מעט שמן במחבת ויוצקים לתוכה בעזרת כף לביבות שטוחות. ברגע שרואים בועות, הופכים את הלביבה לצדה השני.

הלביבות נשרפות מהר בגלל תכולת הדבש הגבוהה שבהן, לכן יש לטגן אותן על אש נמוכה ולהשגיח שלא יישרפו.

מגישים חם. אפשר ליצוק עליהן קצת דבש מחומם.