ב-27 בינואר 1945, בדיוק היום לפני 80 שנה, שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ: כוחות הצבא האדום נכנסו למחנה, שחררו את השורדים וגילו לעולם את הזוועות. תאריך זה נקבע על ידי האו"ם כיום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה. "אושוויץ מגלם את הרשע הגרמני המובהק, מצד אחד, ואת הסבל היהודי המובהק מצד שני", אומר ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף, מומחה לתולדות מחנה אושוויץ בעל שם עולמי שפרסם ספרים רבים בנושא.
למה דווקא אושוויץ הפך לסמל, כמעט שם נרדף לשואה?
"קודם כול, אושוויץ היה הגדול במחנות ההשמדה ונרצחו בו המספר הרב ביותר של יהודים. באושוויץ עולה שאלה, שהיא מעבר לנושא ההשמדה המתועשת – אם ממילא רצו הגרמנים לרצוח יהודים, למה צריך היה לגרום להם סבל רב וממושך כל כך לפני רציחתם? למה צריך היה להשפיל, לענות ולהרעיב, אם ממילא הובלו היהודים אל מותם? זה מצביע על כך שלגרמנים היה אינטרס לגרום סבל ליהודים, סבל פיזי וסבל רוחני. למשל, התזמורות שניגנו ביציאה ובחזרה מעבודת הכפייה – מה לתזמורת ולמקום שבו מתעללים ורוצחים בני אדם? גם הרפואה באושוויץ הייתה רצחנית במיוחד וכללה ניסויים רפואיים אכזריים. הניגודים בין מוזיקה ומוות, רפואה ומוות, וגם הריכוז יוצא הדופן של אנשי אס-אס מרושעים במיוחד, כמו מנגלה, שומן, קאדוק, בוגנר, קלהר ורבים אחרים, הפכו את אושוויץ לסמל קיצוני של הסבל היהודי והרשע הגרמני".
מתי החל מחנה הכליאה אושוויץ לפעול גם כמחנה השמדה?
"זה לא קרה מייד בהתחלה. אושוויץ פעל במשך חמש שנים תמימות. אבל רק לאחר קבלת תוכנית 'הפתרון הסופי', בשלהי 1941, החל אושוויץ לתפקד גם כמחנה השמדה. לפני כן הוא שימש מחנה ריכוז ועבודת כפייה – הגרמנים העבירו לשם אסירים והעבידו אותם בפרך, אבל עדיין לא הייתה מדיניות תעשייתית של רצח".
כמה אנשים נרצחו באושוויץ?
"אני מחזיק במספר 1.3 מיליון יהודים, מ-15 ארצות, ונוספים אליהם גם 200 אלף לא-יהודים".
עד כמה ידעו בחוץ על מה שמתחולל במחנה?
"עד שנת 1944 לא ידעו ולא התאמצו לדעת בעולם החופשי מה קורה באושוויץ, כי המחנה התנהל בחשאיות מוקפדת וגם כמעט אי אפשר היה לברוח ממנו. היו בו מגדלי שמירה, כלבים, תעלות, מוקשים, גדר חשמלית – ומי שהצליח בכל זאת לברוח, הגרמנים לא חסכו מאמצים כדי למצוא אותו, חי או מת. אבל מאז 1944 התמונה כבר נעשתה ברורה. בעולם ידעו, אבל לא רצו להשקיע מאמצים כדי להציל את היהודים ממוות בכבשני אושוויץ. פחדו כנראה שיגידו שהם מנהלים את המלחמה 'בשביל היהודים' ורצו עקרונית להתרכז במערכה הצבאית נגד צבאות גרמניה הנאצית. היו גם תירוצים צבאיים, אבל האמת היא שלא הייתה להם מוטיבציה מספקת".
"הניגודים בין מוזיקה ומוות ורפואה ומוות, שכוונו לגרימת סבל פיזי ורוחני, וגם הריכוז יוצא הדופן של אנשי אס-אס מרושעים במיוחד – הפכו את אושוויץ לסמל קיצוני של הסבל היהודי והרשע הגרמני"
הנותרים במחנה שכבו וחיכו למשחררים
מתי התחילו הגרמנים להבין שהובסו?
"רק בסוף דצמבר 1944 ותחילת ינואר 1945, רגע לפני שחרור המחנה. האמונה שהיטלר יחולל איזה נס כמו קוסם ברגע האחרון וגרמניה בסוף תנצח למרות הכול, הייתה משותפת לרוב העם הגרמני. הם לא רצו להכיר במציאות. הם חשבו שברגע האחרון ה'פיהרר' ישלוף איזה שפן מהכובע".
"כשהגרמנים הבינו שהרוסים מתקרבים, הם ניסו לטשטש את עקבות הפשע. הם שרפו את מחסני הרכוש שבזזו ואת כרטסת האסירים. בחודשים האחרונים המשמעת התחילה להתרופף, כי השומרים התמקדו יותר בגורלם האישי. הסיוט הכי גדול שלהם היה ליפול בשבי הרוסי. זה הרגע, ב-7 באוקטובר 1944, שבו אנשי הזונדרקומנדו הוציאו לפועל את המרד שלהם והרסו את אחת המשרפות. המרד, שארך שעות ספורות, עלה בחייהם של רבים מאנשי הזונדרקומנדו, 452 מהם נהרגו, אבל הוא היה מרד הרואי, שצריך להיחרת באותיות של זהב בספר הגבורה היהודית בשואה".
מה קרה כשהצבא האדום הגיע?
"חלק מהשומרים ברחו או עזבו עוד לפני כניסת הרוסים, חלקם משום שרצו להציל ולחלץ משטח המחנה את הרכוש שהם שדדו; אחרים נשארו עד הרגע האחרון והוציאו את האסירים ל'צעדות המוות'. הצעדות האלה מבוססות על כך שהגרמנים ראו באסירים רכוש השייך להם – אז הם לקחו אותם איתם. הם לא רצו להשאיר לרוסים את ה'שלל' הזה וגם לקחו בחשבון שאולי אפשר להעסיק אסירים אלה בתעשיית הנשק של גרמניה, כדי לחולל מפנה לטובת גרמניה הנאצית ברגע האחרון. הם גם חששו שהאסירים יעידו על מה שנעשה להם.
"במחנה נשארו כ-6,000 אסירים שלא יכלו ללכת. למעט בודדים שנרצחו בגיחה של כמה שעות שבמהלכן חזרו כמה אנשי ס"ס לשטח המחנה – האסירים שנותרו בשטח המחנה ניצלו. צעדת המוות האחרונה יצאה ב-18 בינואר והם נשארו כעשרה ימים ללא השגחה, שכבו על יצועם וחיכו לרוסים. אומנם אף שומר גרמני כבר לא עמד בשער בשלב הזה, אבל לא היה להם כוח פיזי לברוח. נוסף על כך, עבור רוב היהודים שנותרו במחנה בשלב הזה פולין הייתה ארץ זרה. הם לא ידעו את השפה ולא התמצאו בשטח".
תפילין, משניות ושולחן ערוך
מה ראו חיילי הצבא האדום כשנכנסו למחנה?
"הכול – את מתקני הרצח, הרבה מאוד גופות, אסירים כחושים. הם הבינו מייד מה התחולל שם ובאיזה היקף. חלק מזה תועד בסרט השחרור שצילם צלם צבאי סובייטי. חיילי הצבא האדום וצוותי הרפואה שלו עזרו לחולים והחזירו אותם לחיים. בניגוד לבריטים בברגן בלזן, הרוסים ידעו שאסור לתת לאסירים המורעבים כמויות אוכל גדולות מדי בבת אחת. במקביל, הם הקימו ועדת חקירה לחקור את פשעי הגרמנים באושוויץ. למחנה הגיעו גם עיתונאים לסקר את הזוועות. לאט לאט פינו את המחנה, אבל השאירו על כנם מבנים רבים. כבר בשנת 1947 החליטה ממשלת פולין הקומוניסטית להפוך אותו לאתר זיכרון רשמי".
כתבת בעבר על היכולת של חלק מהאסירים היהודים לשמר את המנהגים היהודיים. איך הם הצליחו לשמור על יהדותם בתנאים האלה?
"זה בוודאי לא היה קל. מדובר בעיקר באנשי הזונדרקומנדו ובאסירים ותיקים אחרים, שהכירו את המחנה וידעו איך להערים על השומרים. ראיינתי את 31 הניצולים האחרונים מהזונדרקומנדו בעולם כולו לספרי 'בכינו בלי דמעות', ולמדתי מעדויותיהם שאפילו בתוך מבני המשרפות היו אסירים יהודים שהתפללו שלוש פעמים ביום, ציינו את החגים, ניסו לאכול כשר ככל האפשר ולמדו משניות ושולחן ערוך. הם גם תיעדו בכתביהם החשאיים את דבקותם ביהדות. מובן שהם הסתכנו מאוד כי תמיד היה חשש שייתפסו".
כתבת ספר בשם "מציל אחי אנוכי: יהודים מצילים יהודים בימי השואה" – מה ייחודי בהצלה בין יהודים?
"הצלה בימי השואה לא הייתה פעולה מובנת מאליה. בשעות של מצוקה אדם נוטה להתרכז בעצמו וביקרים לו. מדובר ביהודים שהצילו יהודים שהם כלל לא הכירו, מתוך סולידריות וגישה אנושית. למשל, סיפורו של יעקב (ג'קיטו) מאסטרו, נער יהודי מסלוניקי, שבזכות העובדה שידע גרמנית קיבל תפקיד במנגנון חלוקת העבודה לאסירי אושוויץ. בתושייתו הוא ניצל את הגישה שלו לכרטסת והעביר אסירים רבים מתפקידים קשים לתפקידים קלים יותר. הוא ניצל וחי עד סוף ימיו בבת ים, היום גם יש רחוב על שמו בבית שאן".
"מעדויותיהם של ניצולים מהזונדרקומנדו למדתי שאפילו בתוך מבני המשרפות היו אסירים יהודים שהתפללו שלוש פעמים ביום, ציינו את החגים, ניסו לאכול כשר ככל האפשר ולמדו תורה. הם גם תיעדו בכתביהם החשאיים את דבקותם ביהדות, תוך סיכון עצמי רב"
"ספרו עלינו שלא ישכחו אותנו"
נראה שנושא השואה בישראל מאוד ממוקד באושוויץ. למה?
"יש לזה הרבה הסברים. בין השאר, יש יותר ניצולים מאושוויץ מאשר ממחנות אחרים, ואפשר גם לזהות אותם בגלל המספר המקועקע, כי רק באושוויץ הגרמנים קעקעו את מספרו האישי של האסיר על אמת ידו השמאלית. גם מכחישי השואה מתמקדים באושוויץ. לא נתקלתי בספר שטוען שמחנה טרבלינקה לא היה מחנה השמדה, אבל יש הרבה ספרים שמבקשים לצמצם את היקף השואה וטוענים שאושוויץ היה לא יותר מאשר מחנה עבודה ושאסירים מתו בו רק מסיבות של רעב ומצוקה, ולא כתוצאה מרצח מכוון שיטתי".
איך לדעתך צריך לזכור את אושוויץ?
"צריך לספר עוד ועוד על מה שהיה באושוויץ בפרט ובשואה בכלל ולהיצמד לעובדות ההיסטוריות. אני נתקל לצערי בבורות רבה ביחס לאושוויץ בפרט ולשואה בכלל, אפילו בקרב מורים ומדריכים. למשל, יש רבים החושבים שרצח היהודים באושוויץ התחיל מהרגע הראשון, או שמספרים סיפורי אגדות מוגזמים בניסיון לרגש את השומעים, ואין בזה צורך.
"אני סבור שלא מקדישים לשואה זמן די הצורך וגם שחסרים מורים מעולים להוראת תקופת השואה. צריך להכשיר מורים טובים שיצליחו להעביר את ידע השואה לדורות הבאים. אני גם לא רואה בעיה בחשיפת הנושא לילדים, כי ממילא היום הכול חשוף וגלוי. לדעתי זה מה שהנרצחים היו רוצים. כשראיינתי ניצולים, זה המסר ששמעתי מהם בלי יוצא מהכלל: 'ספרו עלינו שוב ושוב, שלא ישכחו אותנו'.
"בזמן האחרון עלו בבת אחת ארבעה סרטים על רקע תקופת השואה, בהם 'סודה' ו'הטבעת', ואני חושב שזאת תופעה חיובית מאוד. העיקר שידברו בלא הרף על השואה. אנחנו מחויבים להתמיד בהנחלת זכר השואה".
אחרי הטבח בשבעה באוקטובר רבים ערכו השוואות לשואה. מה דעתך?
"יש מקום להשוואות כאלה. אני חושב שיש הרבה דפוסים זהים בין הרוצחים הגרמנים הנאצים ובין הרוצחים האכזריים מהחמאס שביצעו את הטבח, וגם כתבתי על כך במאמרים שפרסמתי. לכל אירוע היסטורי יש ייחוד משלו, אבל החשיבה בשני האירועים הללו דומה וגם הרשע דומה".
אפשר לדבר על לקח מהשואה?
"אני לא סבור שאפשר להכתיב לקחים, כי כל אדם מעבד את האירועים בצורה שונה בהתאם לאישיותו. אני סבור שעלינו ללמד על השואה הרבה, ככל האפשר, לא רק יומיים בשנה, אבל אי אפשר להכתיב לאנשים מה לחשוב ולאילו מסקנות עליהם להגיע.
"אם יש לקח ברור אחד שאפשר ללמוד מהשואה הוא רק זה – שהעם היהודי לא צריך להגיע שוב למצב של חוסר אונים, מבלי יכולת להגן על עצמו ולהיות מסוגל להילחם על חייו. זאת מבחינתי המסקנה העיקרית. לכן, החובה המוסרית שלנו היא לדבר על השואה ולדאוג לכך שלא תישכח. בדיוק כמו שכתוב בהגדה של פסח, שכל המרבה לספר – הרי זה משובח. לספר, לספר, לספר".