ב-27 בינואר 1945 שחררו חיילי הצבא האדום את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וחשפו בפני העולם את מלוא היקפו של ההרס והרשע האנושי. שישים שנה מאוחר יותר, בשנת 2005, אימצה עצרת האו"ם את התאריך ההיסטורי הזה כיום השואה הבינלאומי – מועד שנועד להוות יד ושם עולמי למיליוני הקורבנות. בניגוד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל ומדגיש את הנרטיב היהודי והתקומה הלאומית, יום השואה הבינלאומי מבקש להציב תמרור אזהרה אוניברסלי לכלל האנושות. זהו יום שבו העולם נדרש להתבונן במראה ולזכור מה קורה כאשר חברה מאבדת את המצפון, את האנושיות ואת היכולת להיאבק בשנאה.
"השואה לא הייתה רק אירוע שפקד את העם היהודי, אלא גם מראה שהוצבה מול כל העמים", אומר הרב איל ורד. "זה בדיוק התפקיד של יום השואה הבינלאומי – להזכיר לנו ולעולם לאן חברות ומדינות עלולות להידרדר אם יאפשרו לשנאה להפוך למדיניות".
"השואה לא הייתה רק אירוע שפקד את העם היהודי אלא מראה שהוצבה מול כל העמים"
אותה אנטישמיות בשינוי אדרת: שנאת יהודים במסווה של התנגדות לישראל
השואה מהווה את נקודת הקיצון ההיסטורית שהמחישה לאן שנאת יהודים ממוסדת עלולה להוביל, אך האירועים האחרונים מוכיחים כי האנטישמיות לא נעלמה מהעולם, אלא שינתה צורה. בשנתיים האחרונות, ובמיוחד מאז אוקטובר 2023, אנו עדים להתפרצות מחודשת וחסרת תקדים של התנכלויות ליהודים ברחבי העולם. הנתונים מצביעים על מגמה ברורה: בארה"ב נרשמו למעלה מ-10,000 תקריות אנטישמיות בשנה החולפת – המספר הגבוה ביותר מאז החלו המדידות; בבריטניה ובצרפת נרשמו עליות של מאות אחוזים במקרי האנטישמיות; וגם באוסטרליה המרוחקת חלה נסיקה של כ-400% בהיקף האירועים המופנים נגד יהודים.
המציאות בשטח מלמדת על הסלמה מהירה לא רק במספר התקריות אלא גם באופיין. זה החל באירועים שנחשבו תחילה ל"מחאות פוליטיות", שכללו קריאות גנאי, השחתת עסקים בבעלות יהודית וּונדליזם במוסדות קהילתיים. אולם, גילויי השנאה הללו הפכו במהרה לאלימות פיזית קשה. בנובמבר 2024 בוצע באמסטרדם פוגרום מתוכנן נגד יהודים וישראלים שכלל תקיפות בנשק קר והשלכת אנשים לנהרות. במאי 2025 נרצחו ירון לישנסקי וזוגתו שרה מילגרם בפיגוע ירי בוושינגטון די.סי על ידי תוקף שהצהיר כי פעל כנקמה על הנעשה בעזה. שיא גל האלימות נרשם בדצמבר 2025 בסידני, כאשר פיגוע טרור במסיבת חנוכה הוביל לרציחתם של 15 בני אדם. אירועים אלו – ועוד רבים אחרים – ממחישים כיצד הסתה ודמוניזציה במרחב הציבורי מיתרגמות באופן ישיר לפגיעה בחיי אדם, ומציבות את הקהילות היהודיות בעולם בפני אתגר ביטחוני מהחמורים שידעו בעשורים האחרונים.
גם הרב איל ורד מודאג מהאנטישמיות הגואה, ובעיקר מניסיונותיה ללבוש כסות של התנגדות פוליטית לגיטימית. "היום כבר זה לא פוליטיקלי-קורקט להתנגד ליהודי כי יש לו אף ארוך או כי הוא בנקאי מוצלח – אז יותר קל להתנגד למדינת ישראל", הוא אומר, "אבל חשוב להבין שההתנגדות הזאת היא בעצם התנגדות לקיומו של העם היהודי ולזכותו לחיות במדינתו, ולכן זאת אנטישמיות לכל דבר. מה שכן, בשונה מהגלות שבה לא יכולנו אלא לברוח ממקום למקום, היום יש לנו מה לעשות – אנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל ולהמשיך לחזק אותה".
דם יהודי אינו הפקר: המלחמה כביטוי המעשי לציווי "לעולם לא עוד"
הציווי "לזכור ולא לשכוח" הפך לאחד המשפטים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה, אך במציאות הנוכחית הוא מתממש לא פעם בדרכים מעוותות. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אנו עדים לתופעה מדאיגה שבה זיכרון השואה מנוצל ככלי לניגוח מדינת ישראל, תוך ניסיון לייצר השוואות מופרכות בין זוועות הנאצים לבין פעולות צה"ל בעזה. לפי הרב איל ורד, אם ישנה השוואה אחת שאפשר לעשות, היא רק בין השואה לבין אירועי השבעה באוקטובר: "בשמחת תורה, השואה ביקרה אותנו ליום אחד", הוא אומר. "היא סיפקה לנו הצצה מצמררת לאופן שבו נראו חיינו בגלות, ולגורל שהיה מצפה לנו אלמלא הייתה לנו מדינה ריבונית". בעיניו, המלחמה הנוכחית אינה רק צורך ביטחוני קיומי, אלא הביטוי העמוק ביותר לזיכרון השואה – ההוכחה שדם יהודי אינו הפקר ושמדינת ישראל תגיב בכל עוצמתה מול כל ניסיון להשמידנו. זהו ביטוי מעשי לציווי חשוב לא פחות שהנחילה לנו השואה: "לעולם לא עוד".
תובנותיו של הרב ורד אינן נשמעות כבאות ממרחק של מגדל שן. עם פרוץ הקרבות הוא עלה על מדים ושירת כלוחם וכרב חטיבתי בשריון, הן בעזה והן בגבול הצפון. חודשי הלחימה הארוכים, כתף אל כתף עם לוחמים מכל גוני החברה הישראלית, חידדו אצלו תובנה לאומית גורלית: "עוד לפני המלחמה עסקתי בחשיבות האחדות", הוא מודה, "אך השירות בשטח הבהיר לי שהמחלוקות ושנאת החינם שקדמו לשבעה באוקטובר הן בגדר פיקוח נפש לאומי ממש. הקרע הפנימי מסכן את עצם קיומנו, ואסור לנו לאפשר לעצמנו לשוב לאותה נקודת שפל".
גם אם המלחמה טרם הסתיימה, במבט דרך הפריזמה של יום השואה הבינלאומי אפשר כבר להצביע על שתי השפעות מרכזיות שלה. הראשונה נוגעת לביטחון הלאומי ולעצם זכות הקיום: חרף המחירים הכבדים, מדינת ישראל משדרת לעולם מסר חד וברור — היא לא תוותר על זכותה לחיות בביטחון. בעיני הרב ורד, לכך יש קשר ישיר לשימור הזיכרון ההיסטורי: "בלי מדינת ישראל חזקה, לא יהיה מי שינצור באמת את זיכרון השואה. עוצמתה של המדינה היא הערובה המרכזית לכך שהעולם לא ישכח".
ההשפעה השנייה היא המסר המהדהד שנשלח לקהילה הבינלאומית: העם היהודי לא יוותר עוד על זכותו להתקיים. "בראש השנה אנחנו מתפללים 'תן כבוד לעמך'", הוא מזכיר. "יכול להיות שבעקבות המלחמה חלק אוהבים אותנו וחלק שונאים אותנו — אבל דבר אחד השתנה: אף אחד כבר לא מזלזל בנו".
