המילים “ניחום אבלים” הן יומרניות. האם אפשר בכלל לנחם אדם על מותו של אהוב? מה אפשר בכלל לעשות או להגיד כשאנחנו פוגשים את האבלים סמוך כל כך למוות? האם הרעיון של “שבעה”, שלפיו אנו נאלצים לשבת בבית ולנהוג מנהגי אבלות, הוא טוב לאבלים?
“מנהג השבעה מכריח אותנו לקטוע את חיינו”
מתברר שהתשובה חיובית. “מנהגי האבלות היהודיים נשענים על בסיס פסיכולוגי של ממש”, טוען ד”ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני מומחה, העוסק בין השאר באבל, שכול ויתמות, מחברם של כמה ספרים בתחום הפסיכולוגיה, עורך סדרת “פגישות” בהוצאת כרמל ומרצה במוסדות אקדמיים. לדבריו, מנהגי האבלות היהודיים כמו שבעה וניחום אבלים עונים על צרכים עמוקים ומדויקים של המתאבל ושל הסובבים אותו.
“מנהג השבעה מחייב אותנו לעצור את חיינו כדי להכיר בכך שדבר משמעותי אבד. אחת התכונות האנושיות הספונטניות ביותר היא לא להכיר בדבר נורא שהתרחש. הדחף הבסיסי שלנו הוא להמשיך הלאה, להדחיק כדי שלא יכאב. נכון שגם אחרי השבעה והשלושים יהיו רגעים שבהם לא אזכור שהדבר הנורא קרה – זה לגמרי נורמלי לחזור לחיים, כשהאובדן כל הזמן יוצא ונכנס מהידיעה. אבל מנהג השבעה מניח תשתית לכך שנהיה במגע עם העובדה שזה אכן קרה, ולא נוכל להדחיק אותו לגמרי. הוא מכריח אותנו לקטוע את חיינו, גם אם היינו באמצע פרויקט נורא חשוב בעבודה, ולהתייחד עם הכרת האובדן”.
החברים מהעבר מחזירים למתאבל חלקים מהפאזל
מנהגי האבלות היהודיים כוללים גם את ניחום האבלים. שאלנו את ד”ר פכלר אם אין טעם לפגם בכך שהמונים מגיעים למשפחה האבלה, במקום לתת לה לעבד את מה שקרה בפרטיות.
למה בעצם אנחנו לא נותנים לאבלים קצת פרטיות ברגעים האלה?
“מעבר לתמיכה החברתית שזה מעניק, יש יסוד פסיכולוגי עמוק בביקורי התנחומים האלה. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל הוא גם תבנית נוף האנשים שהוא פגש לאורך חייו.
כשאני פוגש חברים מהתיכון, אני לא רק נזכר בבדיחות המשותפות שהיו לנו – הם גם מחזיקים פיסות של מי שהייתי אז. כאילו הפקדתי בידי כל אחד מהם חתיכה בפאזל שמרכיב אותי. המתאבל זה עתה איבד מישהו יקר לו, נפער בו חור – המילה חלל מאוד מדויקת פה – והאנשים שמגיעים לשבעה, במיוחד אם הם לא נפגשו הרבה זמן, מחזירים לו חלקים נשכחים מעצמו”.
כלומר, את המת אי אפשר להחזיר, אבל פיסות ממנו ששייכות גם אליי – כן?
“האורחים שבאים לנחם אכן לא יכולים למלא את החלל שנפער בעקבות המוות, אבל הם מחזירים למתאבל אבנים בפסיפס של עצמו, היבטים של אישיותו שהוא אולי שכח. גם אם התזכורת הזאת לא מפצה על האובדן, היא מהווה אקט של התמלאות בעיתוי שבו יש הרבה התרוקנות ותחושת חסר. לכן הרבה מהאבלים אומרים, ‘עכשיו כשהבית מלא אני בסדר אבל אני פוחד ממה שיהיה כשהבית יתרוקן'”.
ומה לגבי הרגשות של המנחמים? הרי גם להם לא קל לעבור כזה ביקור.
“הביקור חשוב למבקר לא פחות מאשר לאָבל. אנשים באים ללוויה גם כדי להכיר בזה שהם נשארו בחיים. אברהם חלפי כתב שהוא יודע שבלוויה שלו, אחרי שיורידו אותו אל הבור, אנשים ילכו וידברו על דברים אחרים. זה נכון מאוד, הם ידברו על החיים שלהם כי הוא כבר לא פה והם כן – וזה לא משום שהוא לא היה יקר להם. כשמישהו מת בסביבתנו עולה ההכרה שגם אנחנו נמות, וכולנו באופן לא מודע משחקים משחק סכום אפס עם מלאך המוות. לכן, בניחום אבלים יש ממד של שמחה, אולי אפילו שמחה לאיד, שהפעם זה הוא ולא אנחנו. זה לא יפה אבל זה מאוד אנושי”.
פחות פרוטוקולים – יותר אנושיות
בימים טרופי אבל וניחומים, כמעט כולנו נאלצים להתמודד עם השאלה איך מנחמים, ומה אומרים להורים, אחים, ילדים וסבים אבלים. נוצרו אפילו פרוטוקולים מיוחדים להתמודדות עם טראומה ושכול בעת הזאת.
אתה מזדהה עם ההנחיות שיש בפרוטוקולים לניחום אבלים?
“אני חושב שניחום אבלים צריך להתבסס פחות על פרוטוקולים ויותר על אנושיות. יש מדרש מעניין על ניחום אבלים שמדבר בדיוק על זה. בנו של ר’ יוחנן בן זכאי מת, ותלמידיו נכנסים לנחם אותו. ארבעת הראשונים נכנסים ועובדים לפי פרוטוקול: הם מצטטים פסוקים ומנסים להוכיח בעזרתם מדוע על ר’ יוחנן לקבל תנחומים. במבחן התוצאה, הוא אומר לכל אחד מהם בתורו שהוא רק מוסיף לו צער. ר’ אלעזר בן ערך נכנס אחרון לנחם, והוא לא מצטט פסוקים אלא מספר סיפור, משל, והתגובה של ר’ יוחנן היא: ‘ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין’. זה בדיוק זה – דבר אליי כאדם ולא לפי פרוטוקול. זו בעיניי גם הסיבה לכך שלפי מנהגי האבלות היהודיים, האבל הוא זה שאמור לפתוח בדברים עם המנחם, ולא להפך”.
מהו העיקרון הפסיכולוגי שעומד בבסיס המנהג הזה?
“המקור למנהג הוא שלא מקדימים לשאול בשלומו של האבל, כי אין שלום בבית המת. בפועל, זה מהדהד את הגישה הנכונה בטיפול, כשנותנים למטופל להתחיל בדיבור. זה מאפשר לאבל לבחור את נתיב השיחה, ולמנחם להבין מה עובר האדם שמולו, בלי פרוטוקולים.
למעשה, אין מה לומר לאבלים חוץ מקלישאות: ‘תהיי חזקה’, ‘באתי ברגע ששמעתי’, ‘עכשיו אתה הגבר בבית’ – והקלישאות האלה לא עוזרות”.
מה כן עוזר?
“להיות נוכח, במלוא מובן המילה, ולהניח לאָבל לדבר כשירצה. זה חוזר לדברים מתוך מסכת אבות, ‘שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם’, ואחד מהם הוא שהחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה אלא מחכה לתורו. כך גם בפני האבל, שתמיד גדול ממי שבא לנחמו. ולכן עלינו לחכות ולתת כבוד לאופן שבו האבל יבחר להתבטא מילולית. לפעמים בראיונות טלוויזיוניים ממש רואים את המראיין הולך בדרך הפוכה לזו שמשדר לו האבל”.
תוכל לתת דוגמה?
“צפיתי לאחרונה בריאיון של מראיינת מובילה בישראל עם אם שכולה. המראיינת ניסתה לחלץ מהאם זעם על הממשלה ששלחה אותו למלחמה, והמרואיינת ענתה שהיא גאה בו. כשהמראיינת המשיכה לנסות למשוך אותה לדבר על הזעם, האם התעקשה: ‘יהיה לזה זמן, עכשיו אני גאה’, אבל המראיינת סירבה לקבל את זה. הריאיון הזה הוא דוגמה לחוסר הקשבה. צריך לתת מינימום של כבוד לאבלים ולתהליכי ההתאבלות שלהם, אי אפשר לכפות עליהם אג’נדות”.
לא תמיד המתאבל זקוק לחיבוק
איך מקשיבים לאבלים, כדי להבין למה הם זקוקים?
“זה האתגר הקשה ביותר, כי לא רק שלא תמיד ברור למה זקוק האבל, אלא גם הדבר שהוא זקוק לו משתנה ללא הרף. מישהו אחד יכול לרצות לדבר ואז להיות בשקט ושאחרים ידברו. מישהי אחרת יכולה לדחות חיבוק ואז לרצות חיבוק ולא להרפות ממנו. קראתי לא מזמן דברים שכתבה מישהי שבעלה נהרג, והגיעו אליה אנשי יחידת הנפגעים, שאחת מהם הושיטה לה שתי זרועות לחיבוק – והאלמנה הטרייה כתבה שהיא לא רצתה בחיבוק הזה. יש כאלה שכן ירצו, אבל אנחנו צריכים להיות רגישים וקשובים למה שהאדם המתאבל זקוק לו”.
מה היית ממליץ למי שנדרש לבוא לנחם בעת הזאת?
“הייתי ממליץ להיות ער לצורך שלנו כמנחמים ‘לעשות’ – לעודד, לדובב, להיות משמעותיים עבור האדם האבל – ולווסת את הצורך הזה.
לבוא, למזוג כוס שתייה חמה ולהגיש ללא מילים. לקבל בהבנה אם האבל אינו מעוניין בשתייה שהגשנו לו. לחכות שידבר ראשון ולהקשיב לו. ואם הוא מבקש שנדבר יותר ממנו – לדבר יותר ממנו. אם האבל רוצה לדבר על פוליטיקה אפשר לדבר על פוליטיקה. אפשר להתעניין בפרטי הלוויה והשבעה ולהיווכח אם הוא מעוניין להרחיב על אודותיהם, ואם לא, להניח לנושא. לבקש לקרוא הספדים אם יש. לדפדף בסקרנות באלבומי תמונות אם יש. ואם הוא מאשים את עצמו בקול – להתאפק מלהזדרז ולהרגיע אותו שזאת לא אשמתו”.
למה אנחנו כל כך רוצים לתת לאבלים פתרונות?
“כשאנחנו באים לנחם, אנחנו פוחדים להידבק בכובד, במצוקה, בצער ובחוסר הידיעה של האבלים. הם מזכירים לנו אובדנים שלנו. מתוך המצוקה האישית שלנו אנחנו נוטים להתגייס יותר מדי כדי לנסות ולגאול את הזולת מהמצוקה שלו. אנחנו נכנסים למצב של עשייה בלתי פוסקת במקום להיות עם המתאבל באופן שהוא זקוק לו. זה סוג של קוצר רוח. שטפן צווייג קרא לזה ‘קוצר רוחו של הלב'”.
יש מבחינתך דגשים מיוחדים למנחמים בעת הזאת?
“לא צריכים להיות שום דגשים ייחודיים; הרגישות צריכה להיות רגישות, נדיבות הלב נדיבות לב, הנוכחות האוהדת אותה נוכחות אוהדת. אני מציע גם להימנע מכל מיני ‘חיבורים לכוחות’ המומלצים בפרוטוקולים שונים של מניעת פוסט-טראומה. נתקלתי בהמלצות לדובב את המתאבלים והנפגעים כדי לעזור למנוע טראומה עתידית, אבל אני חושב שיותר רגיש ויותר חומל להימנע מציפייה שהאדם שעבר דברים איומים ‘יספק את הסחורה’ וידבר עליהם. אפשר להסתפק בלהציע את עצמנו כאוזן קשבת, להיות פחות חדורי מטרה לעודד ולטפל, ולחזור להמלצה היהודית לא לפתוח בדברים לפני האָבל – זה מעיד בעיניי על התחשבות פסיכולוגית אותנטית ועמוקה הרבה יותר”.
