אל בית העלמין בתקוע הגיעו רבנים בולטים לצד אקדמאים, מוזיקאים וסופרים מהשורה הראשונה; פעילי ימין מגוש אמונים לצד פעילי שמאל משלום עכשיו; וגם פוליטיקאים ישראלים לצד מנהיגים פלסטינים. כל האנשים האלה ביקשו לחלוק כבוד אחרון לאדם אחד – הרב מנחם פרומן. הלוויה הלא שגרתית הזו מלמדת לא מעט על דמותו של הרב ועל חייו, ועל האופן שבו הצליח, שוב ושוב, לחצות גבולות של שייכות והגדרה בלי להתמסר לאף תבנית קיימת.
"הרב פרומן הוא דוגמה לאדם שחי בין העולמות, אבל לא מתוך פשרנות", מספר מחבר הספר "האדמו"ר מתקוע", ד"ר מורדי מילר. "הוא הצליח להיות ימני מובהק ושמאלני מובהק, דתי אדוק וחילוני חופשי. הוא לא התיישב בתוך ההגדרות המקובלות, חרג מכל קונבנציה חברתית – ובדיוק משום כך הצליח לשמח אנשים רבים, וגם להרגיז את אותם אנשים בדיוק".
"הטענה שלי הייתה שאי אפשר לבודד את העיסוק שלו בזוהר מהפעילות הפוליטית שלו"
שלא יחמוק מהרדאר: דמות שהחברה בישראל חייבת להכיר
ד"ר מורדי מילר הכיר את הרב מנחם פרומן מרחוק. הוא היה נתקל בו לפעמים, בתקופה שלמד בישיבת "מקור חיים" שבה למדו גם ילדיו של פרומן, וכמובן הכיר אותו מהסיפורים הרבים ומההופעות בתקשורת. על אף שלו עצמו לא היה ממשק ישיר עם הרב, משהו בדמותו משך אותו. "הוא תמיד עורר עניין, תמיד עורר סקרנות", מספר מילר. "למרות שלא הייתי תלמיד שלו ידעתי שהוא השפיע רוחנית על אנשים שהשפיעו ישירות עליי, וזאת כבר הייתה סיבה מספיק טובה לחקור ולנסות להבין אותו".
המחקר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כאשר מילר עבד על הדוקטורט שלו שעסק ביחסי גומלין בין קבלה ופוליטיקה במדינת ישראל בימינו. "הדוקטורט הזמין אותי למצוא דמויות שעסקו גם בקבלה וגם בפוליטיקה, ושעשו זאת באופן משורג", הוא מספר. "אחת הדמויות שבחרתי הייתה של הרב פרומן, והטענה שלי הייתה שאי אפשר לבודד את העיסוק שלו בזוהר מהפעילות הפוליטית שלו."
ככל שמילר העמיק יותר בדמותו של הרב פרומן, כך התגבשה אצלו ההחלטה להקדיש לו ספר שלם. "כשכתבתי את הדוקטורט אמרתי, רגע, למה כל הטוב הזה, או כל העניין הזה, או כל הכעס הזה, או כל יתר הרגשות שהרב פרומן יכול לעורר – למה כל זה לא נמצא בתוך השיח הציבורי?" הוא נזכר. "זה אדם שחי בינינו עד לא מזמן והתעסק בסוגיות שנוגעות לכולנו, והרגשתי שאסור שהוא יחמוק מהרדאר; שיש כאן דמות שראוי שהחברה במדינת ישראל תכיר, ואני מדגיש – תכיר, ולא בהכרח תסכים, כי גם אני כאדם פרטי לא מסכים עם כל החלטה פוליטית או דתית של הרב מנחם פרומן".
כך החל להתגבש ספרו של מילר "האדמו"ר מתקוע". הספר מבוסס על ראיונות רבים שקיים מילר ועל חומרי ארכיון שאסף, והוא מתאר את חייו המיוחדים של הרב פרומן – מילדותו בבית חילוני עם נטייה לשמאל הפוליטי ועד להפיכתו לרב היישוב תקוע ולאחת הדמויות החריגות בציונות הדתית של העשורים האחרונים. "זה ספר שהיה ברור שיהיו בו מורכבויות ורגישויות, ואני חשפתי את עצמי להרבה מאוד ביקורת מעצם כך שבחרתי לכתוב על אדם שאנשים רבים הכירו אישית", משתף מילר. "גם האנשים שראיינתי לספר לקחו סיכון. הרבה פעמים כשבאים לכתוב על דמויות דתיות יש הסתגרות והתנגדות, אבל דווקא כאן נתקלתי בנדיבות לב מרשימה. הרבה מרואיינים אמרו לי: אל תרחם ואל תטשטש. הרב היה איש אמת, אז תביא את הסיפור שלו כפי שהוא".
בשמאל לא הבינו איך מי שכותב שירים ומחזות יכול להיות קפדן בענייני הלכה ולהתנגד למצעדי הגאווה
מערער על הסדר המוכר: ממחאות בגוש קטיף למחזות בתל אביב
הרב פרומן היה בין הדמויות המעטות שהצליחו לערער שוב ושוב על הסדר המוכר של הזהויות בישראל – לא כמי שמחפש פשרה, אלא כמי שמסרב להיכנס לתבניות. בעיני מילר, השילוב בין עמדותיו לבין סגנונו האישי יצר נוכחות שאי אפשר היה להישאר אדיש אליה. "הוא לא החזיק בסט הערכים המקובל", אומר מילר. "בימין לא הבינו איך רב שקורא לסירוב פקודה בגוש קטיף תומך בהקמת מדינה פלסטינית. בשמאל לא הבינו איך אדם שנמצא בקשרים חבריים עם עמוס עוז וא.ב. יהושע, כותב שירים ומחזות ונמצא בקשר עם פלסטינים יכול להיות כל כך קפדן בענייני הלכה ולהתנגד בגלוי למצעדי הגאווה. הוא גם לא ציית לחוקי הנימוס החברתיים ולכן נתפס בקרב רבים כפרובוקטיבי ומוזר. כל הדברים האלה יחד הפכו אותו למאוד שנוי במחלוקת, וגרמו לכך שחווה הרבה התנגדות מבית ומחוץ."
כיצד באו לידי ביטוי ההתנגדויות האלה?
"חלק מהשכנים שלו בתקוע כעסו עליו. יום אחד ראו אותו בפגישה עם ערפאת, ויום אחרי זה פגשו אותו בבית הכנסת – זה עורר המון אמוציות. היו כמה פעמים שקראו לו להתפטר מרבנות היישוב, ובשלב מסוים הוא נאלץ לעזוב בית כנסת אחד לטובת בית כנסת אחר. גם קיללו אותו, ביזו אותו, ריססו גרפיטי על הבית שלו, זרקו אבנים על החלונות שלו – אין ספק שהוא עבר הרבה השפלות".
כיצד התמודד הרב פרומן עם הביקורת שהופנתה נגדו?
"יש מחלוקת בקרב המשפחה שלו אם ההתנגדות הקשה לדרכו השפיעה עליו ונגעה בנפשו או אם הוא היה אדיש לה. חלק טוענים שהוא הצליח להתעלות מעל הדבר הזה, ואולי אפילו גילה אמפתיה למתנגדים שלו, אבל יש כאלה שאומרים שזה כן טלטל אותו, ושהוא גם הביא את הכאב הביתה – רק עטף אותו בשפה הלכתית. היה מקרה שבו הוא הגיע לדבר בישיבה ומישהו התפרץ ולא נתן לו לדבר. כשהוא חזר הביתה הוא לא התלונן על כך שביזו אותו, אלא על כך שמישהו בקהל 'ביטל תורה'. דווקא זה מלמד אולי על הכאב הגדול שהיה לו."
איך אתה רואה את סט הדעות החריג של הרב פרומן?
"אני חושב שהוא ניסה ליצור חיבור באמצעות הקצוות. הוא נהג לומר: מהו החיבור שיוצר חיים? גבר ואישה. באמצעות הדוגמה הזאת הוא רצה להסביר שדווקא החיבור בין הפכים – גברים ונשים, דתיים וחילונים, ישראלים ופלסטינים – דווקא זה יביא שלום".
הוא רצה ליצור שפה דתית משותפת מתוך אמונה שרק כך הוא יוכל למנוע עוד שפיכות דמים
מגע עם הטומאה: מפגשים עם טרוריסטים
הרב פרומן למד ולימד את ספר הזוהר. פירוש הזוהר לציווי על משה "בֹּא אל פרעה" המופיע בספר שמות מסביר שהמילה "בוא" לא מתייחסת רק להגעה פיזית, אלא להכרה פנימית. הרעיון הזה השפיע רבות על הפעילות הפוליטית של הרב פרומן והניע אותו להיפגש עם פלסטינים רבים – חלקם פעילי טרור מובהקים עם דם על הידיים. המפגשים הללו עוררו לא פעם ביקורת חריפה וגם גבו ממנו מחירים אישיים קשים, אבל הוא המשיך בהם מתוך אמונה שרק כך יוכל להביא שלום.
הרב פרומן טען שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בראש ובראשונה דתי ותרבותי – איך התפיסה הזאת באה לידי ביטוי במעשים שלו?"הוא אמר שהדת היא הבסיס לבעיה וגם הבסיס לפתרון. הוא רצה ליצור שפה דתית משותפת, מתוך אמונה שרק כך הוא יוכל למנוע עוד שפיכות דמים, ולכן נפגש הרבה עם אנשי דת מוסלמים. הבעיה היא שחלק מהאנשים האלה גם היו אנשי טרור מובהקים שתמכו ברצח או ממש היו מעורבים ברצח. הוא התקבל אצלם בברכה והיה לו קשר עמוק עם רבים מהם, אבל לא היה לו קל עם זה".
איך הפגישות האלה השפיעו עליו נפשית?
"לפגוש אנשים כמו יאסר ערפאת או אחמד יאסין, אלה לא דברים שהוא היה אדיש אליהם. בני משפחת זינגר מתקוע מספרים שהוא היה טובל אצלם במקווה לפני הפגישות כהתכווננות, ואחרי הפגישות כהיטהרות. הוא לא פיאר את האנשים האלה; הוא
הוא ראה בהם טרוריסטים, הוא ראה בהם טומאה, אבל הוא סבר שכדי להתגבר על הטומאה צריך להיות איתה במגע".
אתה חושב שהוא הצליח לחולל שינוי באמת?
"אני מקווה שכן. נהוג לומר: אנחנו יודעים להצביע על הפיגועים שקרו, אבל לא תמיד יודעים להצביע על הפיגועים שלא קרו. אז אין לי דרך להוכיח שמישהו לא הוציא פיגוע בעקבות הפגישה איתו, אבל גם אין לי דרך להוכיח שלא".
לא בדיוק מרדן: מבט חדש על דמותו של הרב
בשנותיו האחרונות של הרב פרומן ניכר שינוי בטון שלו. מחלת הסרטן שבה חלה וההתקרבות הברורה אל סוף החיים ריככו משהו מן האינטנסיביות שאפיינה אותו קודם לכן. הוא נותר חד, מחויב ובלתי מתפשר בדרכו, אך הסביבה זיהתה בו עדינות חדשה, פחות תובענית, יותר מפויסת. גם כך, דמותו המשיכה לעורר שאלות – לא רק פוליטיות או דתיות, אלא אנושיות מאוד. מילר, שליווה את פרומן דרך אלפי דפים בארכיון, ראיונות עם בני משפחה, תלמידים ושכנים, מצא עצמו מסיים את המחקר במקום אחר מזה שבו התחיל.
אחרי כל המחקר הזה, אתה רואה את הרב פרומן אחרת?
"ניגשתי למחקר עם קצת חשדנות כלפיו, וסיימתי עם יותר הערכה וחיבור. הרבה אנשים רואים את הטקסיות והתיאטרליות שלו כניסיון למשוך תשומת לב ולשאת חן. אני חושב שאם הוא באמת היה מנסה לשאת חן, היו דרכים מוצלחות יותר לעשות זאת, אז אני דווקא מצאתי בדמות שלו המון כנות ואנושיות. הוא באמת האמין בדרך שלו, ושילם עליה מחירים כבדים."
"היה חניך בנוער העובד והלומד, תלמיד בריאלי ולוחם בגרעין נח"ל – ילד טוב שמעולם לא התנתק באמת מהבית שלו"
היה גילוי שהפתיע אותך?
"נהוג לראות ברב פרומן חדשן ומהפכן, אבל במובן מסוים הוא רק יצק את מה שהכיר בחייו כחילוני לתוך חייו כדתי. כשלומדים לעומק את העבר שלו כחניך בנוער העובד והלומד, כתלמיד בריאלי בחיפה וכלוחם בגרעין נח"ל, אפשר לחשוב שאולי הוא לא היה כזה מרדן – אלא דווקא ילד טוב שמעולם לא התנתק באמת מהבית שלו".
ומהי בעיניך המורשת שהוא הותיר אחריו?
"הוא קודם כול הותיר אחריו מסורת חסידית שקשורה לענווה, ולבחירה לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. אני חושב שבכל דבר שהוא עשה – בין אם זה כתיבה לתיאטרון ובין אם פעילות פוליטית – תמיד היה איזה חיוך בקצה. אבל מעבר לכול, אני חושב שהוא מזמין אותנו לבדוק אם אפשר לשבור פרדיגמות. אנחנו אומרים ימין שווה א', ב', ג', שמאל שווה ד', ה', ו', דתי זה ככה, חילוני זה ככה. הרב פרומן מלמד אותנו שאפשר לקחת את המשתנים ולשחק איתם, ואולי לגלות אפשרויות מפתיעות. ועם זה בדיוק אני רוצה שהקוראים של הספר יֵצאו – עם נכונות להחליף סימני קריאה דתיים או פוליטיים בסימני שאלה".
קרדיט תמונה ראשית- צילום: שילה גרנביץ'