יש מועדים שיהודים דתיים וחילונים חווים באופן דומה למדי, כמו חנוכה. יש מועדים שבהם החוויה הבסיסית דומה או שיש לפחות אווירה מיוחדת ותחושת שותפות, כמו פסח ויום כיפור. אבל תשעה באב הוא מועד שחילונים ודתיים חווים באופן שונה בתכלית. לפי נתוני מדד צהר ליהדות ומסורת, רק 8% מהחילונים מציינים את תשעה באב, לעומת 98% מהדתיים והחרדים, ו-41% מהמסורתיים. למה זה קורה?
לרב דוד סתיו, יו”ר ארגון צהר ובין מייסדיו, יש כמה הסברים. “נתחיל מהעובדה הטכנית שתשעה באב נופל בימים של החופש הגדול, ולכן הוא לא מקבל תשומת לב חינוכית. על זה צריך להוסיף שאין לתשעה באב מאפיינים פולקלוריסטיים כיפיים כמו סוכה, סעודה משפחתית או אביזר מיוחד – שופר, רעשן וכדומה. הסבר שלישי, עמוק יותר, הוא שמשמעותו נתפסת כדתית בלבד, ללא שום משמעות חברתית כלל-ישראלית”.
חילונים לא תופסים את המשמעויות הלאומיות של חורבן בית המקדש?
“נכון. הם תופסים את בית המקדש כמקום פולחני, לא כסמל לאומי, ולכן החורבן של בית המקדש נתפס אף הוא כעניין דתי. בראייה ציונית חילונית, עם הקמת המדינה התבטלו הסיבות לאבלות על החורבן שכן חזרנו להיות ריבונים בארצנו. נכון שהשנה משהו קצת התערער, אבל בגדול לאדם חילוני אין סיבה להתאבל בתשעה באב”.
זה נכון גם לאדם הדתי, שהרי בתשעה באב של שנת 1949 רבני איסטנבול ואלג’יריה הפנו שאלה אל הרבנות בישראל אם קום המדינה מבטל את צום תשעה באב.
“נכון. אפשר להבין למה צצה השאלה אצל רבני איסטנבול ואלג’יריה מייד לאחר קום המדינה, אבל היום היא כבר לא קיימת. החברה הדתית יותר בוגרת, ומבינה כי קום המדינה לא פתר את כל הבעיות. השנה ודאי לאף אחד לא תהיה התלבטות אם לצום בתשעה באב. בכל מקרה, השנה, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לעשות מאמץ שהחברה הישראלית כולה תתלכד סביב תשעה באב. שגם החברה הלא-דתית תרגיש שתשעה באב שייך אליה, שזה לא מועד אנכרוניסטי, ושהוא לא מתייחס רק לחורבן שלפני 2,000 שנה, אלא מדבר גם על החורבן של עכשיו”.
לו היית יכול לעצב מחדש את היחס לתשעה באב בחברה החילונית, איך היה נראה היום הזה?
“הייתי הופך אותו ליום של חשבון נפש חברתי-לאומי. אם יום כיפור עוסק בתיקון במישור האישי, תשעה באב יכול היה להפוך ליום של תיקון במישור החברתי: דתיים מול חילוניים, ימנים מול שמאלנים, יום ששואלים בו, למשל, איך אנחנו יכולים ללמוד לדבר אחד עם השני. זה יכול היה להיות יום שבו כל אחד מאיתנו מקבל על עצמו לא לתקוף את בני המחנה האחר מתוך הבנה שאנחנו יכולים לחיות רק כשאנחנו יחד”.
“השנה הרגשנו לשבע שעות מה זה אומר כשאין מדינה”
השנה תשעה באב מקבל משמעות שונה. “חורבן הבית” מקבל משמעות הרבה יותר לאומית. על מה תתאבל השנה?
“בניגוד למה שמקובל לחשוב, תשעה באב הוא יום חורבן לאומי לא פחות מאשר דתי. בית המקדש נתפס בטעות כמקום בעל משמעות דתית בלבד, אבל הייתה לו משמעות לאומית שלא נופלת ממנה. חורבן בית המקדש מגיע יד ביד עם חורבן הנהגת הלאום. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, יש לנו הרבה סיבות להיות עצובים גם במישור הלאומי. בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה לרבים אבד האמון במוסדות המדינה, ואי אפשר לזלזל במשמעויות של אובדן אמון כזה, שבעיניי הוא משול לתחילתו של חורבן. חברה שרוצה לתפוס את עצמה בידיים צריכה לחזור ולשקם את האמון במדינה”.
אתה לא מדבר על אמון פוליטי.
“לא, זה אמון במובן רחב בהרבה. כל זרועות המדינה לא תפקדו, ובמשך שבע שעות באותה שבת הרגשנו מה זה אומר כשאין מדינה. הכול קרס, והתחושה הזאת הפכה לרגע מוחשית מאוד”.
למעשה לא מדובר רק על שבע שעות. האבל הוא גם מה שקרה קודם בשנת 2023 וממשיך עכשיו.
“כשאני מביט על השנה שעברה, על החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר, אני רואה כמה סימני אזהרה היו, וכולם נפלו על אוזניים ערלות. לכל אורך השנה דיברנו בלי סוף, אני ואחרים, על תהליכים מסוכנים שעלולים להביא לקריסתנו כאומה. ברגע שקבוצה אחת מנסה להשתלט בכוח על קבוצה אחרת, בצדק או לא בצדק, לכפות עליה מהלכים שהיא לא מסכימה להם, בלי להבין שאנחנו נמצאים בחברה רבת-גוונים ואי אפשר לעשות שום דבר בכוח – באותו רגע אנחנו מתחילים לאבד את זה”.
“קינת בארי” בליל תשעה באב
הרב סתיו, שמכהן מאז שנת 1998 כרב היישוב שהם, מספר על מסורת ארוכת שנים ביישוב: בליל תשעה באב קוראים את מגילת איכה – אבל לא בבית הכנסת, כמקובל, אלא בבית התרבות. באירוע משתתפים מאות אנשים, חלקם דתיים וחלקם לא, והם קוראים יחד במגילה, ואחר כך דנים על שאלות השעה, בהשתתפות דוברים.
השנה האירוע הזה יתקיים באותה מתכונת?
“השנה הדמעות זולגות כפי שלא זלגו מעולם, ועלינו לתת מקום לקינות השעה יחד עם קינת הדורות. נקריא את ‘קינת בארי’ שכתב המשורר יגל הרוש, הנפתחת במילים ‘איכה בארי הפכה לקברי/ ויום מאורי הפך שחורי’. היינו רוצים ש’קינת בארי’ תהפוך לחלק מסידור הקינות שנהוג להגיד בכל קהילות ישראל בתשעה באב. בארי הוא סמל, והקינה היא לא רק עליו, אלא גם על העוטף ועל מה שקרה בו, ועל כולנו ועל מה שאירע לנו. השנה אנחנו מרגישים באופן מוחשי ביותר כיצד אירועים שהתרחשו לנגד עינינו ממש מתחברים לקינות שאותן אומר עם ישראל אלפי שנים”.
משהו השתנה לדעתך בזהות היהודית בישראל אחרי ה-7 באוקטובר?
“עוד מוקדם לקבוע, אבל אפשר לזהות תהליך שבו הרבה יותר אנשים לא-דתיים גאים להגדיר את עצמם כיהודים. מהו התוכן שהם מעניקים לזהות הזאת? לא ברור עדיין. אני רואה את זה, למשל, במכינות הקדם-צבאיות החילוניות. לפני ה-7 באוקטובר הזהות היהודית בקרב צעירי המכינות הייתה מאוד פלואידית והיא לא שיחקה תפקיד משמעותי. אבל זה השתנה, וכיום המרכיב היהודי בזהות הרבה יותר משמעותי”.
ומנגד, יש ישראלים שדווקא עכשיו מעלים את השאלה אם יש סיכוי למדינת היהודים.
“זהו תהליך נוסף, בשכבות גיל מבוגרות יותר מאלה של צעירי המכינות, שבהן חוזרים לעסוק בשאלה אם יש טעם להישאר בארץ, אם יש סיכוי לחיים כאן. שני התהליכים האלה, במשולב, מספקים לדעתי הזדמנות לנהל שיח על משמעות ברית הגורל שלנו כאן בארץ הזאת. לצערי, המלחמה והלחצים הפוליטיים מסיחים את הדעת מהבירור העמוק והאמיתי שראוי לקיים. זה לא בירור שיכול להיעשות בהיסח הדעת. מדברים על בחירות, החזרת החטופים וּועדות חקירה, ונמנעים מבדק בית פנימי לגבי מה לא נכון בחשיבה שלנו. הדברים הדחופים תמיד דוחים את הדברים החשובים”.
“הישראלי רואה בפשרה סוג של רכרוכיות”
למה אחדות היא חשובה? האם משום שאויבינו רואים את השבר כהזדמנות למתקפה?
“אני בכלל לא מדבר על הכיוון הביטחוני, אלא על משהו ערכי. אני לא חושב שביטחונית יש לאחדות חשיבות דרמטית. אני חושב שהחברה הישראלית מתקשה להתפשר. מי שמתפשר נתפס כחלש, זה שלא מאמין מספיק חזק בדרכו. יש בנו משהו שרואה בפשרה סוג של רכרוכיות”.
פרופ’ שחר ליפשיץ אמר לנו בריאיון דברים דומים. אבל למה זה קורה דווקא ליהודים? נראה כאילו הפלגנות הפנימית חזקה יותר מאשר בעמים אחרים.
“אנחנו עם קשה עורף. כל אחד מרגיש שהוא מחזיק את האמת שלו, והאדם האחר או האמונה האחרת מסכנים אותו. אנחנו מתקשים לראות שיכולה להיות אמת בצד השני. ויש דבר נוסף: אנחנו עם של אנשים שמאמינים בקדושה של דעות ושל דיבור, וקשה לנו לקבל טעויות. אנחנו עם של אנשים שמאוד מאמינים בדרך שלהם”.
אז הפתרון הוא להאמין פחות שהדרך שלך היא נכונה?
“יכול להיות שהפתרון יבוא עם יותר הכרה באפשרות ש’אלה ואלה דברי אלוהים חיים’. כלומר, שאין קדושה או צדק מוחלט בדעה של אף צד”.