"חילול שבת ברגל גאווה, עלבון הארץ והיישוב ובזיון זכרם של קדושי האומה באופן גס ומעליב… יגלה עפר מעיניכם אחים קדושים וטהורים, וראיתם איך מעלים את זכרכם בארצנו… בריקוד לעג של רקדניות ורקדנים… זמן קצר אחרי שואת היהדות במיידניק, אושוויץ וברגן-בלזן".
(מתוך כרוז המחאה של הרבנות הראשית נגד כנס דליה, יוני 1947)
יוני 1947. היישוב היהודי בארץ נמצא בנקודת רתיחה היסטורית, בין ביקור ועדת האו"ם לכוננות למלחמה, ובקיבוץ דליה התכונה רבה: כנס המחולות הקיבוצי יוצא לדרך. על רקע הידיעות המזעזעות על ממדי השואה שהגיעו לארץ, גורמים במוסדות הלאומיים ביקשו לבטל את הכינוס בטענה שלא ראוי לחגוג ולרקוד בעת כזו. אך מארגני הכנס התעקשו לקיימו.
הצפי היה לכ-6,000 איש, אך בפועל נחשול אנושי של כ-30,000 צופים, כמעט 5% מכלל היישוב היהודי בארץ, נהר להרי אפרים. בעקבות עוצר בריטי שהוטל על הדרכים, רבבות המשתתפים "נכלאו" בשטח הקיבוץ, והריקודים סביב המדורות נמשכו בפרהסיה לאורך השבת כולה. "בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת: 'אף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי, אצא במחול', הסבירו המארגנים. "רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו, ההד היה בלתי משוער".
בעולם התורה, האירוע נתפס כבגידה בנרצחים. בבתי כנסת רבים עוכבה קריאת התורה כדי להשמיע דברי תוכחה נגד הכנס. הרבנות ראתה בריקודים הללו, המזכירים פולחן אלילי, "לעג לרש" – פגיעה בנשמתם של אלו שמסרו נפשם על השבת באושוויץ.
הרב שמואל כ"ץ, חוקר תולדות הרבנות הראשית, אומר שייתכן שזה היה גורם מדרבן שבגללו הרבנות הבינה שהיא חייבת לרדת מהגדר שעליה ישבה. "הרבנים הבינו שאם הם לא יציעו מסגרת רוחנית, זיכרון השואה יתנתק לחלוטין מהמסורת", הוא מסביר.
הצעקה בבית הכנסת "החורבה"
ההתמודדות עם הסוגיה של טרגדיית השואה החלה בשלהי שנת 1942 (תש"ג). בעוד אירופה בוערת, בארץ ישראל היישוב היהודי עדיין שרוי בערפל. שמועות קשות על "מיתות גזים" ו"שריפת יהודים" הגיעו טיפין-טיפין, אך הלב סירב להאמין. במשך חודשים הידיעות עוכבו, אולי כדי למנוע פאניקה, אולי כי פשוט אי אפשר היה לתפוס את גודל הזוועה. אולם בנובמבר 1942 (כסלו תש"ג) הסכר נפרץ. הסוכנות היהודית הוציאה הודעה רשמית ומטלטלת: יהודים נשרפים באושוויץ. בתגובה להודעה התרחש אירוע חסר תקדים בירושלים (כ' כסלו תש"ג). קרוב ל-400 רבנים התכנסו בבית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה לעצרת תפילה, בכי ואזכרה. המקום היה גדוש מקיר לקיר, והאווירה הייתה של יום כיפור בשיא התפילה.
שם, לראשונה, הוקראה תפילת "אל מלא רחמים" בנוסח חדש ומצמרר, שחיבר הרב שמואל יצחק הילמן (חמיו של הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג). התפילה הזו נועדה לתת מילים לטרגדיה שאין לה מילים: לא עוד פטירה, אלא מוות בעלייה על המוקד.
בשנת תש"ה, 1945, בעיצומה של השואה, כבר היה ברור שיש לציין את הטרגדיה הגדולה ביותר שפקדה את ישראל וכבר אז עלה הרעיון לייסד יום זיכרון לדורות. ההצעה לקבוע יום תענית מיוחד נהגתה בכ"ט בטבת, בהתכנסות של 50 רבנים בביתו של הרב הרצוג.
באותו זמן התגלעה מחלוקת עזה: גופים שונים ואנשים פרטיים דרשו לקבוע יום זיכרון קבוע, אך ההצעות לקבוע יום תענית חדש נתקלו בהתנגדות הלכתית נחרצת של הרב מבריסק, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ו"החזון איש", הרב אברהם ישעיהו קרליץ – מעצבי הדרך של היהדות החרדית בארץ ישראל לאחר השואה. "השניים חששו לאיסור 'בל תוסיף', והחזון איש טען שאנחנו לא ברמה של גדולי הדור בעבר, אנחנו לא מסוגלים לתקן תקנה כזו, בטח לא לדורות", מספר הרב כ"ץ.
"הרב הרצוג סיפר שהשאלה הכי כואבת שחזרה על עצמה בקרב השורדים הייתה: 'רבנו, אין ליקירינו קבר, אין לנו תאריך, מתי נגיד קדיש?'"
המהלך שמנע מחלוקת
בינתיים המלחמה כבר נגמרה אולם החלטה כיצד להנציח את הנספים, טרם התקבלה. ב-1946 יצא הרב הרצוג, סבו של נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג, לאירופה החרבה. הוא עבר בין מחנות העקורים, ראה במו עיניו את המשרפות ופעל לחילוץ ילדים יהודים שנמסרו למנזרים בזמן המלחמה. הרב כ"ץ משחזר: "הרב הרצוג סיפר שהשאלה הכי כואבת שחזרה על עצמה בקרב השורדים הייתה: 'רבנו, אין ליקירינו קבר, אין לנו תאריך, מתי נגיד קדיש? תנו לנו יום, אנחנו רוצים להגיד קדיש'. הוא חזר לארץ נחוש לקבוע יום שבו כל יהודי יוכל לעמוד ולהגיד קדיש על מי שנותר באפר. הוא הבין שזה צורך קיומי לנשמה של הניצולים".
כדי למנוע מחלוקת בנושא כה רגיש ביצע הרב הרצוג מהלך שהרב כ"ץ מגדיר כמהלך חכם: בי"ב בכסלו תש"ט התכנסה מועצת הרבנות המורחבת. "הרב הרצוג אמר 'ניקח יום צום שכבר קיים בלוח השנה, שקבעו אותו הנביאים, ונקבע אותו גם כיום זיכרון לקדושי השואה'", מתאר הרב כ"ץ. "הרעיון כאן הוא בעצם סגירת מעגל. עשרה בטבת הוא מועד תחילת המצור, תחילת חורבן בית המקדש הראשון, ואנחנו נקבע באותו יום את ציון החורבן האחרון". הרב הרצוג הוסיף שמדובר בצום קצר וקל יחסית שאפשר להוסיף עליו תוכן. הצעתו התקבלה, ובאותה ישיבה הוחלט כי י' בטבת יהיה "יום הזיכרון לחללי הגולה".
הבחירה הזו אפשרה לכולם להתאחד סביב היום מבלי לשנות את לוח השנה: "מי שרוצה יצום בגלל תחילת המצור על בית ראשון, ומי שרוצה יצום בגלל קדושי השואה. וככה נצא ידי כולם. לא תיקנו תקנה חדשה, ונמנעו מחלוקות", מסביר הרב כ"ץ.
"השתיקה בבתי הכנסת הייתה עדות להלם של עם שעדיין לא מצא את המילים להסביר לעצמו את גודל האסון"
המאבק על התוכן: מאש ואפר למשניות וקדיש
אך גם סביב הצורך לצקת לתוך היום הזה תוכן וסמלים הדיונים בהמשך היו מורכבים. עלתה הצעה להדליק אש כזכר לאש המשרפות באושוויץ, אך היא נדחתה על ידי הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שטען כי הדלקת אש לזיכרון מזכירה את מנהגי הכנסייה הנוצרית. היו גם רעיונות להשתמש באפר מקלה או עפר שרוף כסמל לחורבן, והצעה לחיבור "מגילת אירופא" שבה יפורטו מוראות המלחמה, אך בסופו של דבר הרעיונות הללו ירדו מהפרק.
הרבנות הראשית יצקה ליום זה תוכן לימודי דרך לימוד משניות, כמקובל כעולם היהודי. הרב כ"ץ מסביר את הבחירה הסימבולית: "לימוד משניות – מ'ש'נ'ה' זה אותיות נ'ש'מ'ה'. מכיוון שאין להם קבר ואין להם מצבה, אז הלימוד של המשניות זו המצבה שלהם". בעולם היהודי הלימוד הוא הדרך הגבוהה ביותר לכבד את המת, ובחירה זו הפכה את עשרה בטבת מיום צום היסטורי ליום של תיקון רוחני עבור הנספים.
התוכנית כללה אפוא הדלקת נר נשמה בכל בית, לימוד משניות, אמירת תפילת אזכרה שחיבר הרב שמואל יצחק הילמן, ואמירת קדיש על ידי הקהל. אך בפני הרבנים עמדה דילמה הלכתית נוספת: על פי המסורת, אדם שהוריו בחיים אינו אומר קדיש, מתוך כבוד להוריו וחשש לעין הרע. הרבנות הראשית קבעה שהצורך הלאומי גובר. ניתן אישור מיוחד לומר קדיש גם למי שהוריו בחיים, בתנאי שהוא מכוון את התפילה ל"קדושי השואה".
אחת הנקודות המרתקות נוגעת דווקא למה שלא נכתב – הקינות. בעוד לחורבנות העבר נכתבו פיוטים, הזיכרון כאן נותר אילם. "הרב הרצוג חיבר קינה מטלטלת לאחר שביקר בחורבות ורשה", מספר הרב כ"ץ, "אבל בענוותו לא חשב שכדאי שתיאמר בפומבי. הוא חיפש מישהו אחר שיכתוב, אבל לא מצא".
"היה זה הרגע שבו הותר לראשונה לפרוק את הכאב בציבור. זעקת הניצולים מצאה סוף-סוף מענה בתקנת הרבנות"
עשרה בטבת תש"ט: התרגשות ודמעות
הידיעה על ציון עשרה בטבת כיום הזיכרון לנרצחי השואה פורסמה בעיתון "הצֹפה", ועברה מפה לאוזן, ובבתי הכנסת המחזות היו מטלטלים. "בתי הכנסת היו מלאים", מתאר הרב כ"ץ. "דמיינו בית כנסת שלם אומר קדיש, איזו התרגשות. איזה בכי. הלב נקרע". היה זה הרגע שבו הותר לראשונה לניצולים לפרוק את הכאב בציבור. זעקת הניצולים מצאה סוף-סוף מענה בתקנת הרבנות הראשית.
"חשוב להזכיר שבמשך שנים רבות זיכרון השואה בחברה הישראלית היה רצוף שתיקה והדחקה", מזכיר הרב כ"ץ את היחס המזלזל שלו זכו הניצולים בשנותיה הראשונות של המדינה. "הניצולים שתקו, לא רצו לשמוע על השואה. קראו להם 'סבונים'". הכינוי המעליב הזה שיקף את חוסר ההערכה של היישוב בארץ כלפי מי שלא נלחמו בנשק, ונתפסו בטעות ומחוסר ידיעה כמי שהלכו "כצאן לטבח".
לדבריו, בתוך האווירה הזו, יום הקדיש הכללי היה המקום היחיד שבו הניצולים לא היו צריכים להתנצל על הישרדותם: שם, בין כותלי בית הכנסת, הגבורה שלהם לא נמדדה בכמות הכדורים שירו, אלא ביכולת להמשיך להאמין ולהתפלל אחרי הכול.
חלק ניכר מהידע ההיסטורי על היום המיוחד הזה הגיע לידיו של הרב כ"ץ כמעט בדרך נס. הוא מספר בהתרגשות כיצד הציל תיעוד נדיר רגע לפני שנעלם לעד: "בניתי תערוכה בבית הספר שבו אני מלמד בירושלים לכבוד 70 שנה לייסוד הרבנות הראשית ומצאתי מודעה שכבר יועדה לגריסה". המודעה הזו, שהייתה מיועדת לפרסום בלוחות המודעות ובבתי הכנסת בשנת תש"יח, 1958, חשפה בפניו שהשם "יום הקדיש הכללי" לא ניתן על ידי הרבנות הראשית. במודעה מופיעים גם הפרטים המדויקים של סדר היום שקבעו הרבנים: תפילת "אל מלא רחמים", הדלקת נרות נשמה ולימוד משניות.
חקר ארכיון הרבנות הראשית אפשר לרב כ"ץ לשחזר גם את הדינמיקה הבירוקרטית שהובילה לתקלה גדולה, בשנה אחרי שצוין היום לראשונה, ושפגעה בהתקבלות היום הזה בציבור. "קרתה תקלה שלא תיאמן", הוא מתאר: "הרבנות הראשית סמכה על משרד הדתות שיפרסם מודעות בעיתונים, ומשרד הדתות – שהיה אז גוף חדש במדינה הצעירה – סמך על הרבנות. בסופו של דבר חוץ מעיתון 'הצֹפה', אף עיתון לא הדפיס את הידיעה".
קביעת יום זיכרון דווקא בחודש ניסן נתפסה אצל החרדים כהתעלמות מכוונת מהמסורת היהודית
יום השואה: בין גבורת הנשק לגבורת הרוח
אופי ההנצחה הדתית לא התאים לכולם. בעידוד פרטיזנים ובעלי עניין אחרים, ב-ו' בניסן תשי"א, שנתיים וחצי אחרי הכרזת הרבנות הראשית, הכריזה הכנסת על כ"ז בניסן כ"יום השואה ומרד הגטאות", מבלי לנמק מדוע נבחר דווקא התאריך הזה. הרב כ"ץ מסביר שהכנסת ביקשה להדגיש נרטיב מסוים מאוד של השואה – נרטיב של "גבורת הנשק". "ייתכן שהתאריך כ"ז בניסן נבחר משום שהוא סמוך למועד פרוץ מרד גטו ורשה", משער הרב כ"ץ, "ואולי גם הקרבה לימי הזיכרון האחרים, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, נבחרה כדי לסמל מעבר משואה לתקומה". הכנסת הצעירה רצתה לחנך את הדור החדש של הצברים על דמותו של "היהודי הלוחם", והמרד סיפק את התשתית המושלמת לכך.
כדור שני לשואה ובן ל"תאומת מנגלה" טוען הרב כ"ץ שהבחירה של הכנסת ב-כ"ז בניסן החלישה את זכרם של מיליוני יהודים שלא אחזו בנשק. לדבריו, היום שאותו קבעה הרבנות הראשית מאפשר להעלות על נס דווקא את גבורת הרוח.
בחירת התאריך כ"ז בניסן עוררה התנגדות בקרב הציבור הדתי בשל מגבלה הלכתית ברורה. "החרימו את היום הזה כי לא מספידים בניסן", מדגיש הרב כ"ץ. ההלכה קובעת שחודש ניסן, חודש הגאולה, הוא חודש של שמחה, ולכן לא מקיימים בו מנהגי אבלות פומביים.
מה נותר כיום? יום של הציונות הדתית
מעניין לגלות כי השם השגור בפינו כיום, "יום הקדיש הכללי", כלל לא הופיע בהחלטה המקורית של הרבנות הראשית בשנת תש"ט. הרב כ"ץ מדגיש כי השם שנקבע רשמית היה "יום הזיכרון לחללי הגולה". לדבריו, השם המוכר יותר כיום נולד רק שנים מאוחר יותר ביוזמת מנהל משרד הדתות ד"ר ש"ז כהנא, במטרה להנגיש את המהות המרכזית של היום לציבור הרחב – מתן האפשרות לכל יהודי לעמוד ולומר קדיש על יקיריו שמועד פטירתם ומקום קבורתם נותרו בגדר תעלומה.
במרוצת השנים הפך עשרה בטבת ליום זיכרון שמזוהה כמעט באופן בלעדי עם המגזר הדתי-לאומי. הרב כ"ץ מסביר כי בעוד הציבור החרדי נמנע מלהבליט ימים בעלי אופי לאומי והציבור החילוני מתמקד ביום השואה הממלכתי בניסן, הציונות הדתית נותרה הגורם המרכזי שמשמר את תקנת הרבנות הראשית: "ברוב בתי הספר של הציונות הדתית מתייחסים ליום הזה באופן מאוד רציני. אני רב בית ספר כבר 44 שנים. אצלנו, בי' בטבת לומדים ומדברים על זה". לדבריו, הצורך לגשר בין זיכרון השואה ללוח השנה העברי הפך את עשרה בטבת לעוגן חינוכי ורוחני בבתי הכנסת ובמוסדות החינוך של המגזר.
למרות מרכזיותו בעבר, הרב כ"ץ מביט בדאגה על מעמדו של יום הקדיש הכללי ומתריע כי ללא מאמץ אקטיבי, היום הזה עלול להישכח: "עשרה בטבת כבר הולך ונעלם כמעט ואיתו בני הדור הראשון. אנחנו בני הדור השני והשלישי צריכים לקחת את הזיכרון עלינו. ההנצחה חייבת לעבור דרך מערכת החינוך, מתוך הבנה שזהו התאריך היחיד המאפשר התייחדות דתית והלכתית מלאה עם קדושי השואה, ללא המגבלות ההלכתיות של חודש ניסן.
"התשובה שלי למי שתוהה למה צריך שני ימים היא פשוטה", מסכם הרב כ"ץ: "עשרה בטבת הוא המענה לנשמה ולאדם הפרטי, וכ"ז בניסן הוא הזיכרון הלאומי. אנחנו זקוקים לשניהם".
"כשאומרים 'גבורה' ביום השואה, מייד חושבים על מרד גטו ורשה. אבל אימא שלי ודודתי היו בנות 14 בבלוק הניסויים של מנגלה באושוויץ. הן היו תאומות, והגבורה שלהן לא הייתה עם נשק. הגבורה שלהן הייתה לשמור על האמונה שלהן למרות זוועות המחנה, לשמור זו על זו גם בצעדת המוות, במינוס 20 מעלות, לחלוק פרוסת לחם ולבחור בחיים ובאמונה אחרי הכול. זו הגבורה הרוחנית שיום הקדיש הכללי בא להעלות על נס. לבחור בחיים אחרי התופת. יום הקדיש הכללי מוקדש למיליונים שלא היה להם נשק, אבל ניצחו ברוחם ובשמירת צלם האנוש שלהם".
כיום, כיליד המושב הדתי ניר גלים, שהוקם על ידי ניצולי שואה, הרב כ"ץ רואה איך הזיכרון הופך לחיים. "עשרה בטבת אצלנו הופך מיום של צום עתיק ליום של ניצחון חי".
"אני מזמין את כולם ל'בית העדות' בניר גלים", מסכם הרב כ"ץ. "לא יקרה כלום אם פעמיים בשנה העם יתאחד סביב נושא השואה. בואו כדי להבין שגם בלי רובה ביד – ההורים שלנו היו הגיבורים הכי גדולים שיש".
אירועי עשרה בטבת ב"בית העדות" בניר גלים כוללים שיח עדויות ולימוד משותף לעילוי נשמת הנספים. פרטים מלאים באתר בית העדות במושב.
קרדיט תמונה ראשית: מרצ'ל מיכאל אלמגור. אתר פיקיויקי