“הכלה התימנית הייתה עונדת בליל הכלולות קילוגרמים של תכשיטים – החזות שלה הפגינה את שיא הפאר וההדר, והרגשתי שאני רוצה לצייר אותה, ויחד עם זה גם לחקור את הנושא”, אומרת האומנית אביגיל אוחנה. בתערוכת היחיד שלה, “בואי תימן”, היא מציגה ציורי שמן המתארים כלות תימניות וכן תמונות מתוך החיים היהודיים בקהילה עתיקת היומין בתימן שהגיעה לסופה בשנים האחרונות בשל השליטה הח’ותית.
“כשנתקלתי בלבוש של הכלות התימניות נמשכתי אליו מאוד מבחינה ויזואלית, וזאת הייתה נקודת המוצא למחקר שלי. דווקא משום שאני לא ממוצא תימני, נפתח בפניי עולם חדש. במיוחד התעניינתי, כמזרחית, בתרבות הקשורה לזהות המזרחית שלי, שלא למדתי עליה בבית הספר, ועבדתי על הפרויקט הזה כארבע שנים”.
מה מאפיין את הכלה התימנית?
“אין דמות אחת של כלה תימנית, הן נבדלו מאוד זו מזו. הלבוש המזוהה ביותר עם הכלה התימנית הוא זה של הכלות מצנעא, שעל ראשה ‘תשבוך לולו’, עטרת פנינים גבוהה ומשולשת, שייחדה את הכלות היהודיות מצנעא, וחזותה הפכה לסמל וקיבלה תהודה עולמית כאילו היא מייצגת את הכלה התימנית בכלל. המוסלמיות בצנעא לבשו עטרת כזאת, אבל ללא פנינים. לעומת זאת, בצפון תימן, הלבוש של הכלות היהודיות היה דומה יותר ללבוש של המוסלמיות. ביום יום הן היו עוטות מין חיג’אב, כמו המוסלמיות, ובליל הכלולות היו עוטפות את ראשן במטפחת שחורה שעליה שובצו תכשיטים. בחבאן, עיר שמרוחקת ממרכז תימן, היהודים חיו בחופש יחסי ובשכנות טובה עם שכניהם, והתפתח סגנון אחר – היו מורטים את שערן של הכלות בין השאר מעל המצח, בצורת שני משולשים, מושכים את השיער הנותר כלפי מעלה, מושחים אותו בתמרוקים וקולעים אותו לצמות”.
איך את מסבירה את הבגדים הרחבים, שמאפיינים הרבה כלות תימניות?
“זה חלק מטשטוש צורת הגוף, מטעמי צניעות. ה’תשבוך לולו’ למשל מעניק לכל הגוף צורה משולשת. זה לבוש שמתרחק מהדגשת הצורה הטבעית של הגוף. שכבות האריגים והתכשיטים הכבדים נועדו גם להגן על הכלה מפני כוחות רעים וכמובן הם הפגינו את המעמד הכלכלי האיתן של משפחתה. אבל התוצאה הייתה שחופש התנועה של הכלה הוגבל מאוד. עם הבגדים והתכשיטים הכבדים, והחינה שהייתה מרוחה על ידיה ורגליה, לא הייתה לה יכולת לנוע בחופשיות וממילא היה מצופה ממנה לא לזוז או לדבר, והנשים סביבה היו רוקדות לכבודה ומשרתות אותה”.
אילו סמלים את מוצאת בלבוש הכלות?
“על שמלת הכלה משובצים סמלים מאגיים הקשורים לפוריות, טוהר האישה והצלחה בנישואים, ולעיתים גם סמלים נקביים וזכריים. למשל, באזור אל-עוְד, דרומית לצנעא, היו נפוצות רקמות גיאומטריות של משולשים שהיו סמלים זכריים ונקביים שהיו ממקמים אותם על השמלה באזור הבטן או מציירים על הפנים. יש גם סמלים שהמקור שלהם לא בתימן. למשל, הרבה מהבדים הגיעו מהודו, ובקרב הכלות היו נפוצים בדים עם הדפסי הפֵּייזְלי, שיש להם משמעויות מסורתיות שקשורות ליין-יאנג. יהודי תימן לאו דווקא הכירו את המשמעויות המסורתיות מהמזרח הרחוק, אבל תפסו את ההדפס כסמל של פריחה ועלים”.
בהרבה מהשמלות והתכשיטים שולבו קמיעות. אוחנה מספרת כי בתוך שמלות הכלה היו נוהגים לשבץ צמחים שנתפסו כבעלי סגולות. “גם בתוך התכשיטים שולבו הרבה פעמים בתי קמיעות עם קלפים. נוסף על כך, בצנעא החברות של הכלה היו לובשות ביום החתונה שמלת כלולות, כמו הכלה – חוץ מכמה סמלים שייחדו אותה – כדי לבלבל את השטן”.
החתונה הייתה טקס מעבר אל מחוץ למשפחה. את מוצאת לזה ביטוי בלבוש?
“החתונה נועדה להכין את האישה לתפקיד החדש שלה, להפריד את החתן והכלה מהקבוצה שהם היו שייכים לה עד כה, ולהכין אותם למעמדם החברתי החדש. זה בא לידי ביטוי בביגוד המיוחד שהבדיל אותם מהשאר. נשים היו גם מתקשטות במטבעות, שהיו הנכסים העיקריים שלהן. זה בא להכין את האישה לחיים החדשים שלה, כי אם אישה הייתה מתאלמנת או מתגרשת, היא הייתה מוכרת את המטבעות האלה. בצנעא נשים היו לובשות כיסוי ראש מיוחד בשם ‘גרגוש’ שהיה עשוי לוחיות זהב וכסף ומטבעות מוזהבים, והוא נלבש בטקסים שונים מחוץ לטקס הקידושין עצמו שבו לבשה הכלה את ה’תשבוך לולו’. את הגרגוש היו מקשטים במטבעות אוסטריים עם דמות הקיסרית גלוית פנים, מה שנחשב לא מספיק צנוע, אז הוא שולב בכובע הכלה כשפני הקיסרית פונים פנימה, ובצד הפונה החוצה רואים רק נשר”.
היהודים היו מומחים במיוחד בעבודות האלה?
“כן, הגברים היהודים היו ידועים בתימן כצורפים בחסד, והתכשיטים הפגינו לראווה את המומחיות הזאת. למשל הטכניקה העדינה של פיליגרן, שהייתה נפוצה מאוד בתימן, ונראית כמו רשת תחרה עשויה חוטי כסף וזהב, או טכניקת הגרנולציה, יצירת גרגירים קטנים ממתכת בעבודת יד. אסור היה ליהודים לעבוד בתחומים כמו חקלאות וייצור נשק, אז הם התמחו בצורפות, ויהודים היו מי שהכינו את תכשיטי משפחת המלוכה בתימן. יש סיפור על חוקרים שהגיעו לתימן בשנות ה-80 ורצו להיפגש עם יהודים, אבל אסור היה להם להצהיר שהמטרה שלהם היא יהודים תימנים, אז הם שאלו: ‘איפה יש צורפים טובים’ והפנו אותם ליהודים”.
גם נשים עסקו בצורפות?
“נשים בצנעא לא הורשו להתפרנס. לכל היותר הייתה להן אפשרות לסחור ביניהן, ולעסוק במלאכות ביתיות כמו רקמה וקליעת סלים. בכפרים הנשים עבדו קצת יותר בעבודות כפיים, ויכלו לצאת לשוק, אבל בעיר זה לא היה מקובל. לפעמים הן עזרו לבעלים שלהן”.
תצלום יחיד של כלה מצנעא
אוחנה, ילידת 1993 בירושלים, היא סטודנטית לתואר שני בחוג לתולדות האומנות באוניברסיטה העברית. “העיסוק שלי היה חומרי, ולכן עניין אותי לראיין צורפים, רוקמים ואורגים. שמעתי מהם שהם מאוד גאים במורשת שלהם כבעלי מקצוע. היו כאלה שאמרו לי שהן מלמדות את ילדיהן על עשיית תכשיטים כמו שהן מלמדות אותם להדליק נרות בשבת”.
איך חוקרים לבוש? הרי פרטי לבוש לא נשמרים כל כך הרבה שנים.
“זה לא היה פשוט. צילומים מהתקופה כמעט שאין. יש תיאורים בספרים ובמחקרים, ויכולתי לראות שחזורים ומעט פריטים מקוריים במוזיאונים. מלבד במוזיאון ישראל, שיש להם אוסף גדול של לבוש יהודי, מצאתי שחזורים ופרטי לבוש בשני מוזיאונים שמתמחים בתרבות תימן: אחד הוא המרכז למורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות והשני הוא מוזיאון יהדות תימן בנתניה, בניהול האגודה לטיפוח חברה ותרבות. יש גם יוצאי תימן ששחזרו בכוחות עצמם את התלבושות, מתוך הזיכרון או על בסיס מחקר”.
אין הרבה תיעוד צילומי של החיים בתימן בתחילת המאה ה-20, שאפשר להסתמך עליהם כדי להכיר את לבוש הכלות התימניות. אוחנה מזכירה שני צלמים מרכזיים: האחד הוא יחיא חייבי (1911–1977), יהודי תימני שתיעד את הווי החיים בצנעא. בצעירותו הוא נסע לטייל באפריקה, ובדרכו חזרה פגש רופאים איטלקים שהיו בדרך לתימן. הם לימדו אותו לצלם ונתנו לו במתנה מצלמה והוא קיבל אישור מיוחד מהשלטונות לצלם בצנעא, אף על פי שבאותו זמן השלטונות בצנעא אסרו על צילום. צלמת נוספת היא מרים טנג’י, יהודייה צרפתייה שבשנות ה-80 נסעה שלוש פעמים לתימן ותיעדה את הקהילה היהודית האחרונה שנותרה בה. מתוך צילומיהם הנדירים בשחור-לבן בחרה אוחנה כמה צילומים המתעדים את חיי היהודים ואת הנוף העירוני, ויצרה מהם ציורי שמן.
“תימן הייתה שונה ממדינות צפון אפריקה, שההשכלה הגיעה אליהן מוקדם יותר והייתה בהן שליטה קולוניאלית. אומנם עדן, עיר הנמל, שהייתה תחת שלטון בריטי, הייתה יותר מפותחת, אבל בצנעא הצילומים היו נדירים. ככל הידוע לי יש רק צילום אחד של כלה יהודייה מצנעא, שצילם יחיא חייבי את אחותו הצעירה בחתונתה. לעומת זאת, בעיר הנמל עדן היה המצב שונה בתכלית. יש תמונות של נשים יהודיות בחצאית קצרה ועקבים, הולכות על החוף. הלבוש שם הפך מערבי לגמרי. לכן לא עסקתי בעדן בפרויקט שלי בכלל. הלבוש שם הפך להיות מערבי”.
נשים ולא ילדות
הפרויקט של אוחנה הוא לא ממש פרויקט שחזורי, וככל שהוא נאמן למקור ברוחו, אוחנה במודע לא הגבילה את עצמה למערכות לבוש היסטוריות. הנשים שהיא ציירה לא לבשו את הבגדים המקוריים, השמורים במוזיאונים, ואוחנה “הלבישה” אותן על הקנבס. נוסף על כך, יש פרט נוסף קריטי שבו הפרויקט סוטה מהמציאות ההיסטורית – הגיל. “ציירתי נשים, לא ילדות בנות 14–15, שהיה גיל החתונה בתימן באותה תקופה. בתמונה שצילם יחיא חייבי את אחותו רואים נערה צעירה מאוד, ואני העדפתי לצייר נשים מבוגרות יותר ומחייכות. לא רציתי לעסוק בנושא של נישואים בגיל צעיר. אבל התייחסתי לזה דרך הבחירה לצייר נשים מבוגרות יותר”.
איך הנושא של נישואי בוסר מסתדר עם התפיסה האסתטית של הכלות?
“הגעתי לפרויקט מתוך עניין אסתטי. כל הדברים שגיליתי אחר כך שאבו אותי פנימה, אבל זה לא התחיל משם. כשהתחלתי לצלול גיליתי את המשמעות של נישואים בגיל צעיר, ואת המשמעויות של בגדי הנישואים והטקסים המיוחדים, שצריך לראות אותם כטקסי מעבר שמכינים את הנערות לקראת השלב הבא בחייהן – הפרידה מהמשפחה וחיי הנישואים. כשראיינתי נשים תימניות לא תמיד הסיפורים ששמעתי היו פשוטים, וצריך להחזיק את הדיסוננס בין יופי ועושר תרבותי ובין הסיפורים של מי שחוו את זה”.
איך מעבירים אל הציור את התחושות המעורבות האלה?
“למשל, ציירתי את הדגמים של החינה שנהגו לצייר על גוף הנשים – על הרקע מאחוריהן. או שציירתי על הקיר מאחורי האישה את הדגם של השמלה שלה. זה בא לסמן שהאישה הופכת להיות חלק מהבית, חלק מהקיר מאחוריה. אז זה אומנם נעשה בדרך מרומזת ולא פרובוקטיבית, אבל היה לי חשוב להוסיף את האמירה שלי, שלצד היופי והאסתטיקה יש גם היבטים נוספים”.
שמעת על הקשיים האלה גם בראיונות?
“ראיינתי נשים שהתחתנו בתימן וגם את בני הדור השני והשלישי שעוסקים בשימור מלאכות מסורתיות כמו צורפות. חלק מהסיפורים של הנשים היו קשים לעיכול, למשל שהאבא היה בוחר את החתן או הכלה, ולפעמים האישה או בן הזוג לא רצו, או שהילדה ברחה מהבית. אבל מפתיע לגלות שעם כל זה, לפעמים אחרי שהבורחת הוחזרה צמח סיפור אהבה בינה ובין בעלה. אלה דברים שלנו אולי קשה להבין אותם, וזה חשף לי צוהר להבנה תרבותית אחרת”.
אוחנה מאמינה שדווקא משום שהפרויקט לא מתמקד בביקורת ובכאב אלא ביופי, הוא עשוי לקדם הבנה תרבותית. “הבנה כזאת עשויה לעזור לנו כחברה להגיע להבנה הדדית, זה חשוב לנו כעם. הרבה פעמים פוגשים בתרבות דברים מאוד יפים אסתטית – ואני חושבת גם על תרבויות המזרח הרחוק – אבל כשנכנסים לעומק נחשפים גם להיבטים יותר מורכבים שקשורים להיררכיה ולמערכות חוקים, במיוחד בחברות סגורות יותר. זאת לא תערוכה ביקורתית שבאה לבקר את התרבות המסורתית, אבל אני לא יכולה להתעלם מההיבטים האלה, וניסיתי להחזיק איזשהו מתח, בתוך כל היופי”.