הבחירה להיות יהודי כל שנה מחדש – הערכים של חג הסיגד

אם נראה משפחה יושבת סביב שולחן ערוך ומקריאה קטעים מתוך “הגדה” בעיצומו של חורף – נתבלבל. פסח זה לא. גם לבוש לבן מסורתי ומוזיקה של בני העדה האתיופית לא ירמזו שהמשפחה הזו חוגגת את חג הסגד, המוכר יותר דווקא מתהלוכות ועצרות תפילה המוניות בירושלים. אבל יש מי שחשבו שכדי להנחיל פה בארץ את החוויה, ההתרגשות והערכים שסביב החג – כדאי לאמץ את רעיון הסטארט-אפ היהודי המצליח ביותר בכל הזמנים: הגדה של סיפור וטקסים בערב משפחתי משותף. כך נולדה ההגדה “סדר סגד”.

יובי תשומה-כץ היא מנכ”לית ארגון “חברים בטבע”, שפועל לבניית תחושת בית בישראל לעולים חדשים. כבר שנים שהיא מקדמת את הערכים והתרבות של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, ומנסה להפיץ את הידע המסורתי של הקהילה, שלדעתה יכול לתרום רבות לחיים היהודיים והרוחניים בישראל. כאשר יובי הבינה שיש בעיה ורבים מבני הקהילה לא מצליחים לחגוג את חג הסגד כראוי, וכי החג מתרוקן מערכו הרוחני, היא החליטה לעשות מעשה וכתבה את הגדת הסגד. לכבוד החג שיחול בקרוב דיברנו עם יובי על תולדותיו של חג הסגד, על ההגדה שכתבה ועל החזון שלה לחגיגות הסגד בישראל.

ההשתתפות בתפילה היא הצהרה נגד התבוללות

לפי המסורת של יהודי אתיופיה, ההשראה לקיומו של חג הסגד מופיעה כבר בספרי עזרא ונחמיה בתנ”ך, והוא חל בדיוק ארבעים ותשעה יום אחרי יום כיפור, בדומה לחג השבועות שחל ארבעים ותשעה יום אחרי פסח. כמו החג המקראי, הסגד עוסק בחידוש הברית בין עם ישראל לאלוהים.

קחי אותנו בבקשה לחג הסגד המסורתי. איך היו חוגגים אותו באתיופיה?

“חג הסגד הוא יום אחד, אבל הוא היה מגיע אחרי שבוע שלם שבו כל אחד היה מנקה ומטהר את עצמו ואת כל הבגדים שלו. בבוקר הסגד היו קמים וטובלים בנהר, כדי להגיע לרמה הכי גבוהה של טהרה. אחרי הטבילה היו מגיעים אל מרגלות ההר יהודים מכל הכפרים בסביבה, שם הקיסים היו עורכים טקס של ברית בינינו, בני הקהילה, ובו הם מודיעים: “קים יאזו איצולתם” אי אפשר לעלות להר לתפילה ובקשה כשיש טינה בלב. כל אחד סולח לכל האנשים שהוא כועס עליהם בינו לבין עצמו”.

זה חג של סליחות או שיש לו מנהגים נוספים?

“חלק מהאנשים נהגו בשלב הזה לקחת איתם אבן ממרגלות ההר, ובכך סימלו לעצמם את העול שהם נושאים – בעיה כלכלית, בעיה רפואית, קושי זוגי – ולוקחים אותו איתם במעלה ההר. את המסע במעלה ההר מובילים הקיסים עם ספרי התורה. כאשר מגיעים לפסגה עושים ערימה של האבנים שסחבנו מלמטה, וכל אחד מוריד מעליו את העול של האבן, כמו ‘תשליך’. אחר כך הקיסים נושאים דרשה ומזכירים לציבור לקיים מצוות, מקריאים את עשרת הדיברות מספרי התורה, ומתפללים בגעז – השפה האתיופית העתיקה – עם תרגום לאמהרית. “התפילה בראש ההר מסמלת את המחויבות של האדם לקהילה ולמסורת היהודית, וההשתתפות בה היא בעצם הכרזה של כל אחד על כך שהוא חלק מהקהילה ולא עומד להתבולל”.

“כל מה שאנחנו מקווים אליו מבחינה רוחנית עוד לא קרה. ממשיכים להתפלל”

אבל אם אתם מניחים שמסע להר ותפילה הם די והותר לחג, צפויה לכם הפתעה. “אחר הצהריים כולם יורדים אל הכפר הקרוב ביותר, שכבר מוכן לקבל את האורחים. עד השלב הזה יום הסגד היה צום, והקהילה שוברת אותו יחד בסעודה גדולה שהופכת למסיבה עם שירים וריקודים”.

היום, חג הסגד הפך להיות הזדמנות לדבר על התרבות של העולים מאתיופיה. אבל אילו ערכים הוא ייצג באתיופיה?

“החג הזה מייצג את הרעיון של חידוש הברית ע”י תזכורת לברית הגורל היא בקריאת עשרת הדיברות והזכרות במעמד הר סיני והבחירה להיות חלק מהקהילה.

לפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו בחירה, ויהודי אתיופיה מביאים את הרעיון הזה מאוד חזק. העלייה להר היא ההזדמנות להכריז ‘אני בוחר להיות חלק מהקהילה גם השנה.. ולכן באתי’. הבחירה נותנת המון אנרגיה, ויוצרת ברית של ייעוד משותף. חוץ מזה, יש בחג אלמנט של תמיכה, יש לו אלמנט של תקווה משותפת, יש לו אלמנט ערבות הדדית והכנסת אורחים. הוא מוצא את הנקודה המחברת בינינו. נכון, אתה מציין את השבת ככה ואני אחרת, אבל כולנו ביחד קיבלנו את התורה. אנחנו מזכירים לעצמנו את הביחד הראשון שלנו בקריאת התורה”.

אז החג נחגג כאן כמו שהיה שם?

“בעצם העלייה לארץ שינתה משהו במשמעות הרוחנית של החג. המוטיבציה להישאר יהודים בתוך ההקשר של חברה נוצרית-מוסלמית-פגאנית הייתה קשורה בכמיהה ובאמונה שלמה שבעוד רגע תבוא הגאולה, שהיא העלייה לירושלים. ואז, בשנת 84′ אנחנו מגיעים לארץ, ומתחיל בלבול מה עושים עם החג הזה עכשיו, כי זהו, כבר הגענו לירושלים”.

מהי המשמעות של קיום הטקס בארמון הנציב?

מול השינוי הגיאוגרפי והרוחני, מצאה הקהילה מסורת חדשה לחג העתיק, ומתקבלת החלטה לעשות את הטקס בארמון הנציב שמשקיף על הר הבית. “זו החלטה מאוד מעניינת”, מסבירה יובי. “יש כאן אמירה, שבאמת פיזית הגענו לירושלים, אבל אנחנו לא במצב רוחני ותודעתי ששאפנו ואנחנו עדיין שואפים אליו, של גאולה. כל מה שאנחנו מקווים אליו מבחינה רוחנית וקהילתית עוד לא קרה. אז הכמיהה נשארה, וממשיכים להתפלל”.

איך מנחילים ערכים לילדים

אם ככה, נראה שחשבו על העניין לעומק וכבר מצאו תשובה לבעיה של הסגד בארץ. איך נולד הצורך בהגדה?

“בעקבות הבחירה לערוך את הטקס בירושלים צצו בעיות טכניות. קודם כול, באתיופיה היינו מפוזרים בהמון כפרים שהיו מרוחקים זה מזה, והתפתחו הבדלי מנהגים. את כל השפע ואת כל ההשתייכות המקומית של האנשים איבדנו בבחירה לערוך טקס מרכזי אחד. נוסף על כך, בגלל שהאירוע המוני כל כך יש חלקים שלמים שלא יכולים לקרות, כמו למשל הטקס של הסליחה שהיה נערך למרגלות ההרים, וגם הטקס של האבנים. לבסוף, בגלל שהחג כבר לא נערך ממש ליד הבית, ובגלל שמבחינת עולם התעסוקה ומערכת החינוך זה יום רגיל, אנשים לא באמת מפנים את היום ומגיעים לירושלים”.

ומה נשאר מהחגיגות המקוריות?

“למעשה, מהיום גדוש האירועים והתרוממות הרוח ומלא ההתרגשות שהיו חוגגים באתיופיה, נשארה רק התפילה על ראש ההר, אשר נאמרת בשפת הגעז. ואם באתיופיה הייתה הקהילה מתרגשת ועונה אמן למילות התפילה שהיו נאמרות על ידי הקייסים, בארץ כבר נהיה קשה יותר להתרגש ממילים לא מובנות. ואפשר לראות את זה בעיקר ביחס של הילדים ושל הצעירים, שלא מצליחים להתחבר לתפילות. וככה מצאתי את עצמי שואלת איך אני מעבירה לילדים שלי את החוויה של החג, את הערכים שלו ואת ההתרגשות ממנו?”

למה דווקא הגדה?

“חשבתי על זה שבימי בית המקדש חגגו את שלושת הרגלים בעלייה לרגל לירושלים, ולכן כל החגים האלה היו מאוד קהילתיים, ממש כמו חג הסגד באתיופיה. רק אחרי חורבן בית המקדש התחילו לציין את החגים באופן משפחתי וקטן. ככה נכתבה ההגדה של פסח – כדי לייצר דרך ביתית ומשפחתית לחגוג את החג, ובתוכה מכניסים את הערכים שהיינו רוצים שהילדים שלנו ימשיכו להחזיק… אז היה צריך למפות הערכים של החג ולסדר אותם בצורה טקסית, כדי שהם ידברו גם לילדים. ובסוף הטקס נסגר, ונשארנו עם ‘מה נשתנה’ ועם ארבע כוסות. ככה עלה לי הרעיון לעשות שינוי דומה בחג הסגד ולהציע פלטפורמה לחגוג גם אותו בחיק המשפחה”.

איך הופכים יום קהילתי כל כך לאירוע משפחתי?

“בהגדה שלנו יש את כל הטקסים של הסגד בגרסה ביתית. למשל, יש טקס אבנים שאפשר לעשות עם הילדים, ומסופר מה היו עושים באתיופיה. אבל את יכולה להחליט מה את עושה עם זה, אם את עושה ממש תשליך ולכתוב על האבן דברים שאת רוצה לזרוק. אבל את יכולה גם לכתוב על האבן דברים שאת רוצה לשנה הבאה, ולשים אותה במרכז השולחן, כמו שולחן בקשות כזה. גם הסליחה, אפשר לעשות סבב וכל אחד יבקש סליחה, או שאפשר לרשום על דפים, כי זה חג שמותר לכתוב בו”.

ולכיוון ההפוך: ערכי ה”יחד” הקהילתיים לא מתפספסים בחגיגה משפחתית?

“יש היום בכל עיר בארץ חגיגות סגד בערב, שזה בעצם רק החלק השני שהיינו חוגגים באתיופיה אחרי התפילה על ההר. זאת אומרת שיש את הביחד הקהילתי הזה, אבל באתיופיה היינו חוגגים אחרי שביססנו את הביחד שלנו על ערכים משותפים וזהות. כאן לקחנו רק את החיצוניות, הבגדים והמוזיקה. המטרה של ההגדה היא להוסיף את הערכים לחגיגה הקהילתית”.

על ראש הגבעה בגדרה

ההגדה היא לא המילה האחרונה של יובי בנושא. עם כל היופי בחג משפחתי, חלק גדול מהערכים המקוריים של חג הסגד טמון דווקא בהקשר הציבורי שלו ובחיבור הקהילתי שהוא יוצר. החזון האמיתי שלה הוא שנחזור לחגוג את חג הסגד ממש כמו באתיופיה – כל עיר תלך לגבעה או להר הסמוך אליה, ותערוך שם טקס של בחירה ונאמנות לזהות המשותפת.

איך אפשר לממש את החזון?

“בעיניי אפשר לקחת את היום הזה להמון מקומות של קהילתיות. בכל עיר יש גבעונת שאפשר לעלות אליה ולעשות טקס קהילתי, עם כל המרכיבים המקוריים – הסליחה, העלייה להר ועשרת הדיברות, או דברים אחרים – למשל נקרא גם או את מגילת העצמאות. צריך למצוא את המכנה המשותף של הקהילה שלנו, שלא משאיר אף אחד בחוץ, ולהזכיר לנו אותו בכל שנה. אני חושבת שזו האחריות שלנו”.

את חושבת שעוד אפשר לעשות את השינוי הזה, אחרי שהתרגלנו שאת הסגד חוגגים בירושלים?

“אני לא יודעת, אבל אני אספר לך סיפור. בגדרה יש לנו גבעה, ויש המון אנשים שלא נוסעים לירושלים בסגד, גם צעירים, וגם קשישים שמתקשים לנסוע. אז אני חשבתי לעלות על הגבעה ולעשות שם את הטקס. התחלנו לנסות לארגן את זה, ואמרו לי ‘תקשיבי, הקייס יתנגד לזה, זה לא יעבוד’. אז באתי לקייס, וזה היה מרגש. הוא הסתכל עליי ואמר לי ‘כן, שמעתי מה את רוצה לעשות. את יודעת שאברהם אבינו – עקד את הבן שלו בהר. משה רבנו – הוריד את התורה מההר. אליהו הנביא – פגש את אלוהים בהר. את לא ממציאה שום דבר חדש’. זאת אומרת שהוא יכול להתחבר לזה, זו לא רפורמה מנותקת. הוא בעצם אמר לי ‘את עושה משהו שגם ההורים שלנו עשו, ואני אגיע'”.