זהות יהודית היא הגדרה שעוברת שינויים איטיים לאורך הדורות, אבל אירועי ה-7 באוקטובר גרמו לזעזוע שעוד קשה לנו לדמיין את תוצאותיו. פרופ’ נסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן הוא מהחוקרים הבולטים בישראל של היבטי זהות יהודית ומסורתית. פנינו אליו כדי לקבל את זווית ההסתכלות שלו על השינויים שעשויים לפקוד את הזהות היהודית בעקבות האירועים המטלטלים שעוברים עלינו.
“אנחנו לא נקרא את הטקסטים היהודיים כפי שקראנו אותם בעבר“
מלחמת חרבות ברזל פרצה בשמחת תורה, ופרופ’ ליאון מעריך שהחג הזה כבר לא ייחגג, לפחות בשנים הקרובות, באותו האופן שבו נהוג היה לחגוג אותו עשרות שנים. “סביר להניח שאירועי שמחת תורה ייראו אחרת בשנים הקרובות. הריקודים ופרצי הדבקות לא בהכרח ייעלמו, אבל יתווסף להם כובד ראש מסוים. ראינו את זה כבר בחנוכה השנה, שנחגג במקביל לקרבות כבדים”. גם פורים עשוי להיראות אחרת, והמילים שאנחנו רגילים לקרוא במגילת אסתר יקבלו משמעות חדשה ומצמררת: “אנחנו לא נקרא את הטקסטים היהודיים באותו אופן. במגילת אסתר יש משפט: ‘מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד… וּשְׁלָלָם לָבוֹז’ (אסתר ג, יג). לא נוכל שלא להשתנק כשנקרא את זה בפורים הקרוב. המילים האלה מכות בנו ישירות, בלי תיווך. כעת לא צריך פרוש רש”י או דרשן כדי להבין בדיוק מה הרגישו יהודי שושן הבירה אל מול גזרה כזו”.
גם החיבור לטקסטים, לסמלים ולהיסטוריה היהודית של חורבנות ופורענויות צפוי להפוך להרבה יותר מיידי ורגשי. “אנחנו חיים בדור מאוד רגשי, כך שהחיבור עם הסמלים של היהדות הופך להרבה יותר עוצמתי. אני חושב למשל על החיילים שהדליקו חנוכייה בעזה. זה לא שהם היו שומרי מצוות אדוקים, אבל התרבות היהודית מכה בהם, והחיבור הרגשי הוא הרבה יותר מיידי, והוא עובר לא רק דרך מילים, אלא גם דרך סמלים. בסביבתי הקרובה יש גם כאלה שהצטרפו השנה לצום עשרה בטבת. בדרך כלל הם לא היו צמים, אבל הפעם הם ניסו לייצר נתיב אישי לסולידריות לאומית ויהודית דרך הכלי הזמין המוכר והזמין ביהדות – הצום. אזכיר כי צום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי, ואנו יודעים היום על כמה וכמה משפחות שנמחקו ללא אפשרות של קדיש אלא כאקט של סולידריות קהילתית. והינה עשרה בטבת, כיום הקדיש הכללי, הפך ממשהו מרוחק למשהו מאוד קרוב, שנוגע בך”.
לדברי פרופ’ ליאון, המאורעות האחרונים לא רק יוצרים חיבור מחודש על בסיס אינדיבידואלי אל מה שמכונה “היהדות”, כלומר אל האמונות, מערכת הסמלים והטקסטים היהודיים, אלא הם גם משנים את אופייה של תודעה יהודית וציונית, לפחות בישראל. “חשבנו שהציונות פתרה את ‘הבעיה היהודית’ – הינה יצרנו מערכת ריבונית חזקה ואחראית על גורלה, המחזיקה בצבא, וה-7 באוקטובר הראה לנו עד כמה זה שביר. למדנו כמה ציונות אינה נפרדת מהמסורת היהודית ומהקולקטיב של ‘העם היהודי’. בשונה ממלחמות קודמות, זאת לא מלחמה של צבא בצבא, אלא במידה רבה של עם בעם. יכול להיות שאנחנו מבינים שאי אפשר ליצור זהות ישראלית, ובכלל זה זהות המציגה עצמה כחילונית ומנותקת מהמסורת היהודית”.
ה-7 באוקטובר מציב, לדעת פרופ’ ליאון, אתגר חדש לציונות: “הציונות רצתה ליצור ‘יהודי חדש’ אבל ב-7 באוקטובר התרחש אירוע פוגרומי, בהיקפים ובתזמון שחשבנו שהציונות – בוודאי הציונות הריבונית, המחזיקה בכוח מגן חזק – אמורה למנוע אותו. זה אירוע שאנחנו יכולים להבין אותו רק במושגים יהודיים: הפורעים לא תקפו רק את ישראל – המטרה שלהם הייתה לתקוף יהודים. להרוג את היהודי, להטיל בו מום, להפחיד אותו. המחבלים תועדו כשהם קוראים ‘להרוג את היהודים’, ובהקלטות שלהם הם מתפארים שהרגו יהודים – לא ציונים, לא ישראלים, אלא יהודים. והיכן כל זה התרחש? בין היתר באחד ממחוזותיו המפוארים של היהודי החדש – הקיבוץ”.
השאלה שהפנה בן-גוריון לחכמי ישראל
כיוון שהזהות היהודית המודרנית עוברת כעת טלטלות, מתבקש לנסות להגדיר מהי בעצם “זהות יהודית”. אבל כאשר אנחנו שואלים את פרופ’ ליאון על הגדרת “זהות יהודית” לאורך הדורות הוא פותח בהסתייגות: “השאלה ‘מיהו יהודי’, כשאלה מודרנית, היא לא שאלה של מהות ותוכן – זו שאלה שבמידה רבה צמחה מתוך אתגרי הריבונות הישראלית וקיבלה משמעות פרקטית בבירוקרטיה הישראלית, מתוך צורך של רישום. כאשר בן-גוריון הפנה את השאלה לחכמי ישראל, כמספר האנשים שהוא פנה אליהם כך גם מספר התשובות שהוא קיבל. התוצאה היא שיש לנו פתרון משפטי ויש פתרונות הלכתיים, אבל למעשה השאלות ‘מיהו יהודי’ ו’מהי יהדות’ הן שאלות פתוחות, ואין עליהן תשובה אחת – אלא תשובות משתנות”.
עם זאת, עבור פרופ’ ליאון, זהות יהודית מודרנית מוגדרת על ידי שלושה ממדים: תרבות, לאומיות ודת. “במשך תקופה ארוכה חשבנו שאנחנו יכולים להוריד את הווליום של הרכיב הלאומי, רצינו לחשוב על עצמנו כחלק מעולם פוסט-לאומי, אבל מה שחווינו בחודשים האחרונים מחזיר את הלאומיות למרכז, לפחות בכל הקשור בישראל. בעולם מחוץ לישראל זה לא בהכרח ככה: בקרב יהודים בעולם, הלאומיות היא בגדר סימן שאלה; פה היא סימן קריאה”.
מה הופך את “והיא שעמדה” לטקסט מכונן
על אף הקושי להגדיר במדויק מהי “זהות יהודית”, מצליחה הזהות הזו להשתמר דור אחר דור. ניסינו להבין אם בכל זאת יש נוסחה לשימור הזהות היהודית שאפשר לפצח.
איך בכל זאת אנחנו מצליחים לשמר זהות יהודית? יש נוסחה שעובדת?
“אני יכול למנות ארבעה עוגנים מרכזיים. האחד, עולם משותף של טקסטים, שבהם אנחנו מעיינים לאורך חיינו ואליהם אנחנו חוזרים. השני, השאלות התיאולוגיות שחוזרות על עצמן – גם אם התשובות עליהן משתנות. השלישי הוא יחסנו אל הלא-יהודי, שמשקף גם את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו, כפי שהראה למשל יעקב כ”ץ בספרו ‘בין יהודים לגויים’ (1961), והרביעי הוא הטראומות שלנו”.
זו ממש הסטיגמה הזו של “ניסו להרוג אותנו, אנחנו צמים, לא הצליחו – אוכלים“?
“אין כמעט דור שלא מסוגל לומר, כחלק מהניסיון ההיסטורי שלו, את המשפט ‘בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו’ הלקוח מתוך ‘והיא שעמדה’ בהגדה של פסח. אין כמעט דור שמשוחרר מהטראומות האלה, ולכן הן חלק ממה שמגדיר אותנו, גם אם כל דור חווה אותן בצורה שונה. לא בכדי ‘והיא שעמדה’ הוא מהטקסטים המכוננים ביותר עבור יהודים”.
אבל אנחנו לא רוצים להגדיר את הזהות היהודית דרך הרדיפה. היא הרי הרבה יותר מזה.
“לכן השאלות שיישאלו לאחר ה-7 באוקטובר יְיַצרו לא רק שאון פוליטי אלא גם רנסנס של תודעה יהודית. פרופ’ אברהם גרוסמן, מגדולי חוקרי היהדות שחי עימנו כיום, כתב על רש”י שאי אפשר להבין את היצירתיות שלו רק מתוך הטקסט שכתב, אלא היא חלק מההתמודדות שלו עם הרדיפה שלו כיהודי בממלכת צרפת בן המאה ה-11. המאורעות הטראומטיים שהם חלק מהזהות היהודית הם לא חזות הכול; הרבה פעמים הם גם מייצרים משהו חדש, לפעמים אפילו מצמיחים ענף שלם, כמו פסיכולוגיה”.
למשל, המפגש בין דוד המלך ונתן הנביא הוא בעצם שיח פסיכולוגי על אשמה וחטא. גם השאלה הראשונה שנשאלת בתנ”ך לאחר חטא אדם הראשון – ‘אַיֶּֽכָּה?’ – היא בעצם השאלה הראשונה והיסודית של המטפל-הפסיכולוג בקליניקה, והיא הופכת את אלוהים למעין מטפל של האדם.
פסיכולוגיה היא תוצר יהודי טראומטי?
“רבות נכתב על הקשר בין נצרות לפסיכולוגיה, ויש גם התייחסות במחקר לשורשיה הרעיוניים היהודיים של הפסיכולוגיה. אני תוהה אם המקום המרכזי של טראומות בחוויה היהודית הוליד קשר קרוב בין יהדות לבין פסיכולוגיה. נדמה לי שלא בכדי רעיונות מרכזיים של הפסיכולוגיה צמחו מתוך היהדות. למשל, המפגש בין דוד המלך ונתן הנביא הוא בעצם שיח פסיכולוגי על אשמה וחטא. גם השאלה הראשונה שנשאלת בתנ”ך לאחר חטא אדם הראשון – ‘אַיֶּֽכָּה?’ – היא בעצם השאלה הראשונה והיסודית של המטפל-הפסיכולוג בקליניקה, והיא הופכת את אלוהים למעין מטפל של האדם. בכלל, כל סיפור הבריחה של האדם מהמבט של אלוהים הוא הסיפור האנושי מנקודת מבט פסיכולוגית – האדם בורח מעצמו ומהאמת”.
יחידה חברתית חדשה: הלוחמים שיהפכו למנהיגים
האם החברה הישראלית החדשה, ובמיוחד הדור הצעיר, ניסה לברוח מעצמו ומהאמת הפשוטה שיש לנו כאן בישראל זהות יהודית משותפת? פרופ’ ליאון חושב שאירועי ה-7 באוקטובר אכן טלטלו את הדור הצעיר, טלטול שאף יוצר קבוצה ייחודית בתוך החברה הישראלית. “בימים אלה מתפתחת ברצועת עזה ובחזית הצפון יחידה חברתית חדשה – הלוחמים והלוחמות – ואנחנו לא יודעים מה תהיה התוצאה של השיח ביניהם. אני רואה את בני ובנות הדור הזה: כבר בהבעת פניהם רואים שהם התבגרו בבת אחת, הפכו רציניים וכבדי ראש משהו. הם מבינים כמה גדולה האחריות המוטלת עליהם. עד ה-7 באוקטובר נדמה היה שהם יכולים לחמוק מהגורל היהודי, להתמקד באני, במימוש עצמי, והינה ביום אחד הם נזרקו לאורח חיים המבקש מהם משימתיות וייעוד. תיאר זאת לאחרונה הרב ד”ר בני פרל בצורה מדויקת: הם הפכו מאנשי גורל לאנשי ייעוד. האם ימצו זאת? זו שאלה פתוחה וחשובה מאוד. זה בידיהם”.
אתה חושב שהלוחמים יביאו אלינו את בשורת האחדות?
“מתחילים לשמוע דיבורים על אחדות, אבל קשה לדעת כרגע. היחידה החברתית החדשה הזו עוד לא חזרה לחיים חברתיים מלאים, שלא לדבר על מעורבות פוליטית ברורה. היא עוד לא הביאה איתה את התובנות החדשות שצומחות בין השוחות ובטנקים לתוך חיי היומיום בישראל. אנחנו רק יכולים לראות שהמלחמה פרצה גבולות חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית ושהמפגש יכול ליצור תרכובת חדשה שתשפיע על העתיד שלנו, אבל אנחנו עוד לא יודעים מה המשמעויות הפוליטיות עשויות להיות. אנחנו מדברים על אחדות שורות אבל יכול להיות שצומחות גם מחלוקות חדשות שאותן אנו עדיין לא מבינים דיין”.
הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שאותן יחידות חברתיות חדשות שנוצרות במלחמה בקרב לוחמים הן בדרך כלל הרחם שמתוכו צומחת ההנהגה.
ומה עם הציבור הרחב, בעורף? גם הוא עבר תקופה טראומטית.
“הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שאותן יחידות חברתיות חדשות שנוצרות במלחמה בקרב לוחמים הן בדרך כלל הרחם שמתוכו צומחת ההנהגה. חוויית ההקרבה היא אקטיבית יותר מחוויית הקורבנוּת, והשילוב של אקטיביות עם פגיעוּת צפוי ליצור מפתח להבנת החברה הישראלית בשנים הבאות. הלוחמים האלה הם ציבור ענק, כי לכל אחד מהם יש משפחות ורשתות חברתיות, והם אלה שמעצבים את הזהות הישראלית. השדרה המרכזית הזאת עוברת בימים אלה חוויה מכוננת. אבל השינוי לא בהכרח יתרחש מייד, זה יכול לקחת אפילו עשור”.
פרופ’ ליאון צופה שמוקד השינוי יהיה בעוצמת החיבור אל המקום, אל האדמה. “אני לא בטוח שתהיה תנועת תשובה אחרי האירועים האחרונים, אבל קיימת סבירות לרנסנס לאומי של תרבות ישראלית וציונית ילידית, במובן של הבנה יותר טובה של המקום, התרבות וההקשרים הסוציולוגיים. אם החברה הישראלית של שנות ה-60 עד ה-90 הייתה חברת מהגרים, החברה הישראלית של היום היא חברה ילידית. רבים מתייחסים לנוף היא כאל “נוף שלנו”. זה נראה מובן מאליו, אבל ה-7 באוקטובר הראה באבחה שהמציאות הזאת מאוד שבירה. צעירים חזרו מחו”ל בשמחת תורה מתוך אינסטינקט ומייד הצטרפו למלחמה כי ‘זה המקום’, כמו שם ספרו של אהוד בנאי (בהוצאת כתר, 2012) – זה המקום שבו הם נולדו ושאליו הם מחוברים, והחיבור למקום עובר דרך חיבור ליהדות ולשורשים, גם אם לא בהכרח דרך מצוות”.
אז אתה צופה שהזהות היהודית תהיה התשובה לטלטול שעברנו?
” שנים תפסנו את הארץ כיעד של הגירת מצוקה, ופתאום מתברר שגם המקום הזה מסוכן, ואנחנו צריכים להסביר לעצמנו מה אנחנו עושים פה. יכול להיות שיהיו גם מסקנות הפוכות, אבל אלה שיישארו פה יצטרכו את היהדות כזהות משותפת. זאת יכולה להיות גם תפיסה צנועה שמוצאת קשר בין יהדות למקום”.
המסורתיות: חיבור לא מנוסח בין לאומיות, דת ותרבות
אחת הקבוצות שיודעת לקיים את החיבור בין שלושת המרכיבים האלה של היהדות – תרבות, לאומיות ודת – היא יהודים מסורתיים, ובין אלה בולטים יוצאי עדות המזרח. “המסורתיים יודעים להחזיק את החיבור בין לאומיות, דת ותרבות כחיבור לא מנוסח. אני מדגיש שהחיבור הזה לא מנוסח, כי כשהוא מנוסח הוא הופך מקור להתדיינות שמוציאה את העוקץ מהעניין. בפועל הוא נחווה כחיבור מאוד פרקטי. אנחנו מדברים על המושג הזה, ‘יהדות’, אבל כמו שאנחנו יודעים אין ‘יהדות’ אחת, יש הרבה יהדויות שמדברים בשמן כיהדות אחת, אבל אין גרסה אחת. מה שכן יש זו גרסה יהודית-ישראלית שהולכת ומתפתחת מתוך המשברים של החילוניות והאורתודוקסיה, ודומני כי אחד המפתחות שלה הוא המסורתיות. מסורתיות, כמו קיבוץ, הם מושגים שקשה מאוד לתרגם לשפה לועזית. יש בה, במסורתיות, משהו מהמקומי, מהילידי והיא רלוונטית מתמיד”.
יש משפט שיותר מאשר ישראל שמרה את השבת, השבת שמרה את ישראל. אז אפשר לומר אותו דבר גם על היחסים בין המשפחה והמסורתיות: יותר מאשר המסורת שמרה על המשפחתיות, המשפחתיות שמרה על המסורת.
למה זה מאפיין דווקא את יהודי המזרח?
“הייתה גם מסורתיוּת אשכנזית, אבל ההבדל הגדול הוא שבסיפור האשכנזי המסורתיות הזאת נקטעה – לא היו מערכות משפחתיות וקהילתיות שאפשרו להמשיך אותה. אצל יוצאי עדות המזרח, “מזרחים” בלשון הסוציולוגים, גם אם למדת בבית ספר חילוני, חווית בבית את ההמשכיות של מערכות סמליות, שהעוגנים שלה הם בית הכנסת והאירועים המשפחתיים. תמיד טענו כלפי המסורתיות המזרחית שהיא תתפרק במשך הזמן, שהיא תהפוך לאחד מהקצוות, חילוניות או חרדיות, אבל מתברר שהיא מאוד עמידה. יש משפט שיותר מאשר ישראל שמרה את השבת, השבת שמרה את ישראל. אז אפשר לומר אותו דבר גם על היחסים בין המשפחה והמסורתיות: יותר מאשר המסורת שמרה על המשפחתיות, המשפחתיות שמרה על המסורת”.
החברה הישראלית ככלל הולכת לכיוון מסורתי יותר?
“יכול להיות. לטעמי כר פורה להתפתחותה של המסורתיות מזיהוי אתני לסוגה לאומית הוא דווקא הילידיוּת הפוסט-צברית; היא כבר לא מחויבת לפרויקט אורתודוקסי או חילוני מהפכני. היא מתקיימת במרחב שבין מילים למעשים, בין סנטימנט ופרקטיקה. אני חושב שהדור הצעיר יודע להחזיק את הפער הזה יותר מאשר הדורות המבוגרים יותר שהתחנכו תחת המודלים המהפכניים של החילוניות הליברלית או החרדיות בנוסח ‘חברת הלומדים’ או הציונות הדתית המתנחלת. מסורתיות גם מאוד נרתעת מפולמוסים – זה לא אומר שהיא לא תנהל פולמוסים, אבל היא לא תהפוך אותם לאידיאולוגיה. מסורתיות הולכת עם הפרקטיקה. האחריות שלה היא קודם כול כלפי היחידה החברתית – המשפחה או הלאום”.
הדבר שמחליש אותנו
איך אתה מסביר את המצב שאליו הגיעה החברה הישראלית רגע לפני ה-7 לאוקטובר?
“ניקח לדוגמה את פולמוס ההדתה: הוויכוח על מקומה של המסורת במרחב הציבורי הישראלי ובמוסדות החינוך היהודיים. אני רואה את פולמוס ההדתה שהחריף כל כך ב’עולם של אתמול’, זה של ה-6 באוקטובר, כפולמוס פוליטי יותר מאשר דתי-מהותי. זה היה חלק בלתי נפרד מההקצנה של אותו שיח פוליטי, ודברים יצאו משליטה. זה מזכיר את הפילוג בתנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים למדינה, שהגיע לכדי כך שחצו חדרי אוכל לשניים, השתמשו באלימות – כשאנחנו מסתכלים על זה לאחור אנחנו מתקשים להאמין שעל זה משפחות נפרדו. ברור שמשהו יצא מאיזון ושלא היה מבוגר אחראי”.
איך אתה מסביר את היכולת שלנו לריב בכל פעם מחדש בעוצמות כאלה?
“אכן, יהודים יודעים לריב עם כל הלב, ויש לזה מחירים. אם המרכיב הדתי מעורב בכך, אז בכלל אפשר להגיע לעוצמות חזקות. אני חושב שזאת אחת הסיבות שבגינן בן-גוריון היה מוכן להגיע לפשרות עם העולם הדתי בראשית ימי המדינה – הוא הבין את הנפיצות בסיפור הדתי. הוא רצה לנטרל אותו ככל האפשר, והיו למגמה הזאת מחירים היסטוריים, כמו למשל במקרה החרדי, אבל התוצאה הייתה יציבות יחסית למשך תקופה לא קצרה בכל הנוגע לכללי המשחק הריבוני, הדמוקרטי, הפוליטי. בן-גוריון היה מבוגר אחראי. הוא היה אומנם פולמוסן, אבל בדומה למנחם בגין, גם הוא ידע לזהות את האירועים שיכולים להחליש אותנו משמעותית ולהתגבר על יצר הפולמוס. במובן הזה קצת איבדנו את מורשתו של בן-גוריון, שאפשר לקרוא לה כמו שהוא כינה אותה – ‘ממלכתיות’. קיבלנו מתנה של מדינה יהודית, ואסור לנו לחסל אותה מתוך פולמוס שיביא לפילוג. דווקא עם שהוא כל כך למוד טראומות, שהן חלק מהזהות שלו, צריך להתמקד עכשיו, מתוך אחריות, בשאלה איזה עולם נותיר לילדינו. ואולי גם כאן המפתח טמון במזג של המסורתיות ובמעבר ממהפכנות יודעת-כול, ההופכת לטכנוקרטיות מוסדית, לתיקון הקשוב לנשמתה של הארץ הזאת המייצרת תשתית רוחנית מרובת דעות ואמונות שהיא גם מאוד מעשית”.