חזק חזק ונתחזק: התעמלות ציונית בארץ ישראל

כשאנחנו חושבים על דמות היהודי המסורתי באירופה אנחנו רגילים לחשוב על גברים חיוורים ומזוקנים כפופים מעל ספר או שניים בחדרים סגורים, רחוקים מכל בילוי, יציאה אל הטבע ופעילות פנאי. היהדות המסורתית, שהעמידה במרכזה את בית המדרש ואת חיי הרוח לא הצטיינה בענייני הגוף והחומר – וגם לא בפעילות גופנית

היו גם יהודים שהאמינו במודרנה, השתלבו בחברה הכללית וכן – גם עשו ספורט והצטיינו בו. לא סתם חצי מהמדליות האולימפיות שזכתה בהן הונגריה בין שתי מלחמות העולם היו של ספורטאים יהודים.

אז איך באמת נראה הקשר בין יהדות וספורט? ואיך זה קשור לציונות? ריאיון עם ד"ר חיים קאופמן, מהחוקרים המובילים בארץ בתחום ההיסטוריה של הספורט והחינוך הגופני.

הדימוי העצמי של היהודי החיוור והחלש היה גם חלק מתורת הגזע הנאצית

הרעיון הלאומי עושה שריר

"בנושא של פעילות גופנית חשוב להפריד בין שני מושגים: התעמלות וספורט. ספורט זו פעילות גופנית תחרותית, ואילו התעמלות זו פעילות גופנית רב-צדדית שאיננה מכוונת להישג, ותכליתה בעצם ליצור זהות לאומית קולקטיבית. במאה ה-19 החלה תנועת הלאומיות המודרנית, וההתעמלות היא עוד דבר משותף שיוצר זהות וגאווה לאומית", מסביר קאופמן.

באותה תקופה קמו תנועות התעמלות המוניות ברחבי אירופה, אך היהודים לא הרגישו בהן בנוח, וחלקן אף הדירו יהודים באופן מוצהר. "אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה הוקמה בטורקיה, אבל אפשר להגיד שהיא לא הוקמה כחלק מזהות לאומית ציונית, אלא כתוצאה מאנטישמיות. כלומר, לאנטישמיות היה חלק נוסף בתפנית".

התדמית של היהודי החיוור והחלש לא קיימת רק אצלנו, והייתה גם חלק מתורת הגזע הנאצית, אלא שהנאצים לא ראו בחולשת השרירים היהודית תוצאה של סדר עדיפויות תרבותי, אלא של נחיתות גזעית מולדת.

"ב-1898 נערך בקונגרס הציוני דיון על מצבו הגופני של העם היהודי, שבמהלכו נשא מקס נורדאו את נאומו מפורסם 'יהדות השרירים', שבו התנגד ישירות לתפיסה האנטישמית. הוא הסכים שהיהודים נחותים מבחינה גופנית, אך טען שזוהי תוצאה של התנוונות, והסיק שצריך להקים אגודות התעמלות ציוניות כדי לשנות את מצבו של העם היהודי. בעקבות אותו דיון", מתאר קאופמן, "קמו אגודות התעמלות יהודיות שונות, בין השאר גם בארץ ישראל".

כך נולדה מכבי

קאופמן מספר על אגודות ההתעמלות היהודיות שהוקמו בארץ: "אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה בארץ הוקמה ביפו בשנת 1906 ונקראה 'ראשון לציון יפו'. לימים, כשהקימו את העיר תל אביב והאגודה עברה לתל אביב, היא גם שינתה את שמה ל'מכבי תל אביב'".

"שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1909, הקימה מפלגת פועלי ציון בירושלים אגודה שאף אחד כמעט לא יודע עליה בשם 'שמשון'. האגודה קמה ביוזמתו של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, שחזר לירושלים אחרי שהקים את 'השומר' בכפר תבור, והחליט שצריך להקים אגודת התעמלות לאומית שתהיה גם מסווה לפעילות ביטחונית. היא אומנם התפרקה אחרי שנתיים, אך על חורבותיה הקים בן צבי את 'מכבי ירושלים'".

בשנים שלאחר מכן קמו אגודות התעמלות מקבילות גם במושבות, ובשנת 1912 הוחלט להקים ארגון גג בשם "מכבי ארץ ישראל".

רוב אגודות ההתעמלות נקראו 'מכבי' ומיעוטן נקראו 'בר כוכבא' – גם בהיסטוריה בר כוכבא הפסיד והמכבים ניצחו

למה דווקא המכבים?

במקרה או שלא במקרה, כמעט כל אגודות ההתעמלות הראשונות נקראו 'מכבי', מבלי לתאם זאת ביניהן. לד"ר קאופמן יש הסבר. "ארגוני ההתעמלות הציוניים, כמו אלו האירופאיים, התחילו כחלק מתפיסה לאומית. במאה ה-19 מתחילה הלאומיות המודרנית, והעמים האירופאיים מחפשים כל מיני דברים משותפים ביניהם לגבש סביבם זהות: שפה משותפת, טריטוריה משותפת, היסטוריה עתיקה משותפת, וגם פעילות גופנית משותפת", הוא מסביר.

האגודות הציוניות איחדו בין הסעיפים ויצרו זהות אחת. "הבחירה בשם 'מכבי' היא בעצם הזדהות עם גיבור יהודי עתיק, שהוא חלק מהרצון לזהות לאומית. זאת אומרת, ההתרפקות על גיבורי העבר הקדום של היהודים זה בעצם עניין של פעילות לאומית. אגב, היו גם אגודות שנקראו על שם בר כוכבא, אבל צריכים לזכור שבר כוכבא בסופו של דבר הפסיד במרד נגד הרומאים, והמכבים ניצחו את היוונים, אז השם 'מכבי' יותר זכה להצלחה".

מאימון בכדור לאימון בנשק

הציונות באה לידי ביטוי לא רק בשמה של אגודת מכבי, אלא גם בפעילות שלה. "במקור, כשמכבי קם הם שמו לעצמם גם מטרות לאומיות, וכשהיו התארגנויות נגד יהודים אגודות ההתעמלות היו גם שומרות על היישובים. למשל, כשערביי ירושלים פרעו ביהודים ב-1920, ז'בוטינסקי ארגן הגנה עצמית בירושלים. אז במי הוא השתמש? באגודת מכבי ירושלים. יש אפילו תמונה של ז'בוטינסקי בכלא עכו, כי תפסו אותם ועצרו אותם על זה שהם החזיקו נשק, ורואים שם חברי מכבי מתאמנים בכלא עכו".

אבל כשאומרים 'מטרות לאומיות' מתחילה גם הפוליטיקה. הרי מי מחליט מהי מטרה לאומית? בראשית המאה ה-20 התנהל בארץ מאבק בין האיכרים של העלייה הראשונה, מקימי מהמושבות שניהלו משקים חקלאיים, לבין הפועלים הסוציאליסטים של העלייה השנייה. החלוצים האמינו ב"עבודה עברית", ודרשו מהאיכרים להפסיק את העסקתם של הפועלים הערבים ולתת את העבודה לחלוצים. האיכרים, לעומת זאת, רצו לשמור על יחסים טובים עם שכניהם, והאשימו את הפועלים בגזענות.

המחלוקת על העבודה העברית חדרה לתנועת 'מכבי'", מסביר קאופמן. "מכבי הגדירו שהם לא רק עוסקים בפעילות גופנית, אלא גם פועלים לממש מטרות לאומיות. אז צריך להכריע – האם עבודה עברית היא מטרה לאומית? המחלוקות האלה לא היו סתם מן הפה לחוץ, אלה היו מחלוקות אלימות".

ההסתדרות רצתה אגודה משלה, 'הפועל', ומאז הספורט בארץ נעשה להשתקפות של המחנות הפוליטיים

למה לי פוליטיקה עכשיו

בסופו של דבר, המחלוקות הפוליטיות הביאו לפיצול. "'הפועל' הוקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וזה כבר באמת הביא לפוליטיזציה", מספר קאופמן. "בעצם ב-1920 קמה 'ההסתדרות הכללית', שאיגדה את כל הפועלים בארץ ישראל, ודאגה לכל צורכיהם. ההסתדרות הקימה בית אבות וקופת חולים, את תנובה – כל מה שאפשר היה לחשוב עליו ההסתדרות הקימה, והם החליטו שגם אגודות הספורט של הפועלים צריכות להיות בתוך ההסתדרות. זה הביא בין השאר להקמת הפועל".

הקמת הפועל הביאה גם את מכבי לקבל זהות פוליטית, ומאוחר יותר הביאה להקמתם של אליצור – קבוצת הספורט של הציונות הדתית, ושל מועדון הספורט של בית"ר, שהייתה תנועה פוליטית ימנית. כך, הספורט בארץ נהיה השתקפות של המחנות הפוליטיים.

"באותה תקופה היישוב היהודי התחלק לכמה מחנות: המחנה הפועלי, שכלל כמה מפלגות פועלים וב-1930 התאחד למפא"י. תנועת בית"ר הייתה רוויזיוניסטית, כלומר, ייצגה את הימין האידיאולוגי. והיה אז גם 'מחנה אזרחי', מה שאנחנו קוראים היום הליברלים – כל אלה שהם לא סוציאליסטים ולא רוצים שלטון של פועלים וההסתדרות בארץ ישראל. הליכוד של היום הוא האיחוד של הרוויזיוניסטים והליברלים", פורש קאופמן את המפה הפוליטית של התקופה.

"בתוך ההרכב הזה, גם מכבי הופך להיות פוליטי. בגלל שהפועל מייצג את מעמד הפועלים, מכבי בעל כורחו נדחק לייצג את המחנה האזרחי-עירוני, את כל אלה שלא שייכים להסתדרות".

"שר המשפטים יריב לוין הולך באדום למשחקי הפועל תל אביב – איפה הוא ואיפה הפועל?"

מה נשאר מהמחנות הישנים?

אבל כיום, כפי שכל אוהד כדורגל יודע, הקבוצות כבר מזמן איבדו את זהותן הפוליטית. "זה נגמר בעצם בשנות ה-80 וה-90, כשהספורט הופרט. היום יש מעבר חופשי בין שחקנים מאגודות, הכול הולך. הכדורגל הפך להיות לסחורה. היום אי אפשר להסיק לגבי בן אדם במה הוא מאמין על פי הקבוצה שהוא אוהד. שר המשפטים הנוכחי יריב לוין, למשל, שמשתייך לתנועת הליכוד, הוא אוהד הפועל תל אביב. הוא איש שהולך עם דגל אדום למשחקים של הקבוצה. נשאר לו הסימן, נשאר לו הצבע, אבל איפה הוא ואיפה הפועל", מחייך קאופמן.

כך עבר הספורט העברי מסע ארוך: מהתעמלות שנועדה לחשל גוף יהודי חדש, דרך אגודות שייצגו מחנות פוליטיים, ועד לכדורגל של בעלים, מותגים, זכויות שידור ואוהדים שבוחרים קבוצה מסיבות אחרות לגמרי. אולי דווקא שם מסתתרת ההצלחה הציונית הגדולה: מה שהיה פעם כלי לבניית אומה, הפך לחלק טבעי מחיי היומיום של אומה שכבר קמה.