לפני קרוב ל-900 שנה נשלח מעדן מכתב אל אברהם בן יגו, סוחר יהודי שפעל בדרום הודו. לצד עדכונים על מטענים, חובות ומשלוחים, הופיעו בו ברכות ובקשות לסייע לסוחרים שנקלעו לקשיים. בן יגו, יליד צפון אפריקה, חי תקופה בעדן וניהל משם את עסקיו. המכתב הוא אחד מעשרות רבות של תעודות שנשמרו בגניזת קהיר. יחד הן מעניקות פנים ושמות לרשת המסחר בין עדן להודו ולחיי הקהילה היהודית בעיר.
עדן שוכנת בקצה הדרומי של חצי האי ערב, במקום שבו נפגשים נתיבי השיט של ים סוף והאוקיינוס ההודי. מיקומה הפך אותה לתחנת מפתח במסחר האזורי, ויהודי העיר פיתחו קשרים עם קהילות ברחבי האזור. הקשר בין הנמל, המסחר והשלטון עיצב את תולדות הקהילה במשך מאות שנים. השילוב הזה אפשר לקהילה לצמוח ולשגשג, אך גם קשר את גורלה לתמורות הכלכליות והפוליטיות שעברו על העיר.
מימי הביניים ועד הכיבוש הבריטי
הקהילה היהודית בעדן התקיימה במשך מאות שנים, ויש מסורות המקדימות את ראשיתה עד לימי בית ראשון או בית שני. התיעוד ההיסטורי המפורט מתחיל בימי הביניים: מצבות עבריות מבתי העלמין בעיר, לצד מכתבים ותעודות מגניזת קהיר, מלמדות כי במאות ה-11 וה-12 כבר פעלה בעדן קהילה מבוססת. היו לה הנהגה ובית דין, והיא קיימה קשרים עם קהילות יהודיות במצרים, בארץ ישראל ובתימן.
צמיחתה של הקהילה הייתה קשורה קשר הדוק לנמל, ששימש תחנת מעבר מרכזית בדרך שבין מצרים להודו. סוחרים יהודים עצרו בעדן כדי להעביר מטענים בין אוניות, להסדיר חובות ולשלוח מכתבים. פעילותם תרמה לשגשוג הקהילה ואפשרה לה לבסס מוסדות דת והנהגה, ולעיתים אותם אנשים פעלו בשני התחומים. מצ'מון בן חסן, למשל, שימש נציג הסוחרים בעדן ובסביבות 1140 מונה גם לנגיד יהודי תימן. באחד ממכתביו הוא מסדיר את עיזבונם של סוחרים יהודים שנספו בספינה טרופה, ובאותו מכתב עוסק בהכנת ספינה לסרי לנקה ועל סיפונה שלושה צורפים יהודים. החיבור בין מסחר להנהגה ניכר גם בפעילותו של בית הדין המקומי, שטיפל בענייניהם של יהודים בנמלים אחרים סביב האוקיינוס ההודי.
מן המאה ה-13 הצטמצמה בהדרגה מעורבותם של היהודים במסחר עם הודו, אך עדן נותרה נמל פעיל והקהילה שמרה על מעמדה. ב-1538 כבשו העות'מאנים את העיר והפכו אותה לבסיס במאבקם נגד הפורטוגלים באוקיינוס ההודי. הכיבוש הביא עימו חילופי שלטון ומאבקים צבאיים, אך לא קטע את שגשוגה של הקהילה, שנותרה גדולה ופעילה לאורך המאה ה-16.
במאה ה-17 נעשתה הירידה במעמדה של עדן מורגשת יותר. נתיב השיט שהקיף את אפריקה משך אליו חלק גדל מהמסחר בין אירופה להודו, וב-1635 איבדו העות'מאנים את השליטה בעיר לסולטני לחג'. תחת השלטון המקומי הורע מצבם של היהודים, והקהילה נפגעה גם מפרעות. במאה ה-18 הגיעה הפעילות בנמל לשפל, מקורות הפרנסה הצטמצמו והקהילה איבדה בהדרגה את השפעתה האזורית. עד ראשית המאה ה-19 הפכה עדן לעיר קטנה ודלה, וכאשר הבריטים כבשו אותה ב-1839 חיו בה כאלף תושבים בלבד, ובהם כ-250 עד 300 יהודים.
הבריטים משנים את פני העיר
הכיבוש הבריטי בינואר 1839 פתח תקופה חדשה בעיר ששקעה במשך דורות. בריטניה ביקשה להפוך את עדן לתחנת אספקה בדרך הימית להודו, וניהלה אותה כחלק מנשיאות בומביי שבהודו הבריטית. עד הכיבוש חיו היהודים במעמד של בני חסות: הם הורשו לקיים את דתם, אך שילמו מס מיוחד והיו כפופים להגבלות משפטיות וחברתיות. הבריטים ביטלו את המעמד הזה והעניקו ליהודים מעמד משפטי שוויוני יותר, ביטחון רב יותר ואפשרויות חדשות במסחר ובתעסוקה.
הבריטים פיתחו את הנמל, הכריזו על עדן נמל חופשי והפכו אותה לתחנת פחם ואספקה לאוניות קיטור. הכלכלה המתפתחת משכה לעיר יהודים מתימן ומהודו, ומספר בני הקהילה עלה מכ-250 בזמן הכיבוש הבריטי לכ-1,500 ב-1860. בעיצומה של הצמיחה הזאת נחנך ב-1858 בית הכנסת הגדול "מגן אברהם", שהיה למרכז חייה הדתיים והקהילתיים של יהדות עדן. את הקמתו הוביל מנחם מיסה, נשיאה הראשון של הקהילה בתקופה הבריטית ובן לאחת המשפחות הבולטות בעדן. בני משפחת מיסה המשיכו למלא תפקיד מרכזי בחיי הציבור והיו מעורבים בהקמת בתי כנסת ובתי ספר גם בדורות הבאים.
פתיחת תעלת סואץ ב-1869 חיזקה עוד יותר את מעמדה של עדן כנמל מרכזי בדרך להודו. תנועת האוניות בין אירופה להודו גדלה, המסחר התרחב והנמל משך אליו עובדים וסוחרים. יהודים מתימן הגיעו לעדן בחיפוש אחר פרנסה, ולצידם התיישבו בה יהודים מהודו, מעיראק ומאזורים נוספים. בני הקהילה עסקו במסחר, במלאכה, בבנייה ובעבודות נמל, ומשפחות מבוססות הקימו רשתות עסקיות שחיברו את עדן עם בומביי, מזרח אפריקה ופנים תימן. עד 1931 מנתה הקהילה כ-4,200 נפש.
הצמיחה הכלכלית עוררה בקהילה גם דיון על אופיו של החינוך. במשך רוב המאה ה-19 למדו הבנים בתלמודי תורה מסורתיים, שהתמקדו בחומש, בפירוש רש"י ולעיתים גם בתלמוד, ואילו לבנות לא הייתה מסגרת לימודים קהילתית. ב-1875 שלחה "אגודת אחים", ארגון יהודי בריטי שפעל לקידום החינוך בקהילות יהודיות, את המחנך אלפרד פאלק לבחון את המצב בעדן. פאלק הציע להקים בית ספר לבנים שישלב לימודי קודש עם אנגלית והשכלה כללית. הרעיון קרם עור וגידים רק כעבור כמה עשורים: ב-1912 הקימה משפחת מיסה בית ספר לבנים, ששילב בהדרגה אנגלית ומקצועות כלליים בתוכנית הלימודים, וב-1929 פתחה גם בית ספר לבנות במתכונת דומה.
גם בתקופה של שינוי שמרה הקהילה על מנהגיה הייחודיים. ב-1914 נדפס בירושלים סידור שתיעד את נוסח התפילה של יהודי עדן. המסורת ניכרה גם בחיי היום-יום: בשבת הוגש ג'חנון, ובחתונות נערך טקס ה"טלביס", שבו הולבש החתן בבגד מוזהב וגברים שרו סביבו לאור נרות. אל המנהגים הללו הצטרפו השפעות הודיות, ספרדיות ובריטיות, שחדרו לקהילה בזכות החיים בעיר נמל רב-לשונית והקשרים ההדוקים עם בומביי. המפגש ביניהן לבין המסורת התימנית עיצב זהות עדנית מובחנת.
מן המהומות של 1932 לפרעות 1947: ביטחון הקהילה מתערער
במאי 1932 נפוצה שמועה שלפיה יהודים השליכו פסולת לחצר מסגד. במשך יומיים תקפו פורעים את הרובע היהודי באבנים ובמקלות, פרצו לחנויות ובזזו רכוש. הם חדרו גם לבית הכנסת אל-פרחי, הרסו את תכולתו וניסו לפרוץ את ארון הקודש. במהומות נפצעו 55 יהודים ו-32 חנויות נבזזו. המשטרה השתלטה על הרחובות רק לאחר שהפעילה כוחות מתוגברים וכלי רכב משוריינים.
בעקבות המהומות שינו הבריטים את הרכב המשטרה והביאו לעדן שוטרים סיקים מהודו, אך דחו את דרישות הקהילה לפיצוי. בשנים הבאות החריף העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל, והמתיחות הגיעה גם לעדן. רבים מבני הקהילה ביקשו לעלות לארץ, אך הבריטים העניקו להם מספר מוגבל של אישורים. הקהילה התאוששה והמשיכה להתפתח, אך אירועי 1932 הותירו ספק ביכולתו של השלטון להגן עליה.
החשש התממש בדצמבר 1947, ימים אחדים לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. ב-2 בדצמבר הכריזו מנהיגים ערבים על שביתה בת שלושה ימים, ומה שהחל כהפגנה סמוך לרובע היהודי בקרייטר הפך בתוך זמן קצר להתקפה רחבה. המונים פרצו לבתים ולחנויות, בזזו רכוש והציתו מבנים, ומקרייטר התפשטה האלימות לשיח' עות'מאן ולאזור הנמל. הכרזת מצב החירום והעוצר שהטיל המושל הבריטי לא עצרו את הפורעים. גם הכוח הצבאי המקומי, שרוב אנשיו היו ערבים, לא סיפק ליהודים את ההגנה המצופה: חלק מאנשיו נמנעו מלהתערב, ולפי החקירה הרשמית כמה מהם אף השתתפו בירי ובביזה. באזורים שבהם נותרו היהודים ללא הגנה, פתחו כמה מתושבי העיר הערבים וההודים את בתיהם לשכניהם והצילו את חייהם. הסדר הושב רק לאחר שהבריטים הנחיתו מלחים מהספינות שעגנו בנמל והטיסו חיילים ממצרים.
בתום שלושה ימי אלימות נותר הרובע היהודי הרוס בחלקו. הדוח הבריטי מנה 76 יהודים הרוגים ועוד שישה שלא זוהו, ואילו בני הקהילה הנציחו 87 קורבנות. הפורעים בזזו 112 חנויות, שרפו כ-30 בתים והחריבו את שני בתי הספר. מנהיגי הקהילה ניסו לשקם את הרובע ולהחזיר את מוסדות הציבור לפעילות, אך ההרס ואוזלת היד הבריטית שברו את אמונם של רבים בעתידם בעיר. משפחות סגרו עסקים, מכרו רכוש והחלו לעזוב.
היציאה מעדן: העלייה, הפינוי והקהילות החדשות
העזיבה שהחלה לאחר פרעות 1947 התרחבה עם הקמת מדינת ישראל. בין 1948 ל-1950 עלו לישראל אלפים מיהודי עדן, ואחרים עברו לבריטניה, להודו ולמזרח אפריקה. בתוך שנים מעטות הצטמצמה הקהילה המקומית למאות בודדות.
באותה תקופה עבר בעדן גל הגירה נוסף, גדול בהרבה: עשרות אלפי יהודים הגיעו מפנים תימן בדרכם לישראל. יהודים אלה השתייכו לקהילות אחרות בתימן והגיעו לעדן לקראת העלייה. הם שהו במחנה חאשד, סמוך לשיח' עות'מאן, ומשם הוטסו לישראל במבצע "על כנפי נשרים", המוכר גם בשם "מרבד הקסמים". בין סוף 1948 לקיץ 1950 עברו במחנה קרוב ל-50 אלף מיהודי תימן. גם חלק מבני קהילת עדן עלו באותן טיסות. כך שימשה העיר בית שממנו יצאה הקהילה המקומית, ובמקביל תחנת מעבר עבור יהודי תימן.
כמה מאות יהודים נשארו בעיר גם בשנות ה-50 וה-60, בזמן שהמאבק נגד השלטון הבריטי הלך והחריף. ביוני 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים וגל נוסף של אלימות, פינו הבריטים כ-150 יהודים ללונדון. חלקם נשארו בבריטניה ורובם המשיכו לישראל. שני יהודים נותרו בעדן לאחר הפינוי, אך גם הם עזבו שלאחר מכן. בנובמבר 1967, זמן קצר לפני נסיגת בריטניה, כבר לא נותרו יהודים בעיר.
יוצאי עדן הקימו קהילות חדשות בישראל ובלונדון. בבתי הכנסת שהקימו נשמרו נוסח התפילה ומנהגי העיר, וספרי תפילה, תצלומים, מסמכים ועדויות משפחתיות מתעדים את החיים בקהילה ואת קשריה עם תימן, הודו ומזרח אפריקה. כך נשמרה הזהות העדנית גם לאחר שהקהילה חדלה להתקיים בעדן עצמה.
תמונה ראשית: מחנה מעבר ליד עדן במסגרת מבצע "על כנפי נשרים", דצמבר 1949. צילום: דוד אלדן, לע"מ