ריח התבשילים נישא באוויר, מפות לבנות נפרשו על השולחנות, ובני הקהילה היהודית של בגדד לבשו בגדי חג. זה היה ערב חג השבועות, ו' בסיוון תש"א – 1 ביוני 1941, ורבים התכוננו בהתרגשות לליל השימורים ולסעודות המסורתיות של חג מתן תורה. אלא שהשלווה החגיגית הזו עמדה להתנפץ לרסיסים בתוך שעות ספורות. חמסות אדומות שכנופיות נוער סימנו בחשאי על דלתות בתי היהודים ימים ספורים קודם לכן הפכו באחת לאות פתיחה למרחץ דמים מחריד. המוני מוסלמים מוסתים פרצו מן המסגדים אל רחובות העיר כשהם חמושים בנשק חם וקר. ה"פַרְהוּד" – הפוגרום האכזרי שהכה ב-יהדות בבל הותיר אחריו רחובות שטופי דם, מאות הרוגים וקהילה שחייה השתנו לבלי שוב. השבר הזה ערער את תחושת הביטחון של יהודי עיראק, והוביל רבים מהם לפעילות ציונית מחתרתית, שסללה בהמשך את הדרך לעלייה רחבת היקף לארץ ישראל.
צלבי קרס ברחובות בגדד
במשך דורות היו יהודי עיראק חלק טבעי מהחיים בבגדד. הם חיו בעיר בביטחון יחסי, פעלו במסחר, במנהל, בחינוך ובתרבות, ובשנות המנדט הבריטי אף התחזק מעמדם הציבורי והכלכלי. אבל בעשורים שקדמו לפרהוד החלה האווירה להשתנות. ככל שהלאומנות הערבית בעיראק התחזקה, כך גברה התפיסה שהמדינה החדשה צריכה להיות מוסלמית-ערבית באופייה. בתוך האווירה הזו, היהודים החלו להיתפס כמי שאינם שייכים באמת, והחשדנות כלפי הקהילה הלכה וגברה.
בשנות השלושים הצטרפה למגמה הזו גם ההשפעה הנאצית. השגריר הגרמני בבגדד, ד"ר פריץ גרובה, טיפח קשרים עם אנשי שלטון ולאומנים מקומיים, וסייע להפצת תעמולה אנטישמית בעיראק. רעיונות נאציים הופיעו בעיתונות, בבתי הספר ובארגוני נוער, והציגו את היהודים כאויב פנימי. אחד הביטויים הבולטים לכך היה "מועדון אל-מות'אנא", שמתוכו צמח ארגון הנוער "אל-פותווה" – גוף צבאי למחצה שעוצב בהשראת הנוער ההיטלראי. בני נוער צעדו במדים, עברו אימונים וספגו מסרים של לאומנות קיצונית ושנאת יהודים. לקראת סוף שנות השלושים ההסתה כבר גלשה לרחוב. יהודים הותקפו ונרצחו, פצצות הושלכו לעבר בתי כנסת, ורימון יד שנזרק למועדון היהודי "לורה ח'דורי" הביא למותו של צעיר יהודי. במקביל החלו גם פגיעות מצד השלטון: פקידי ממשל יהודים פוטרו, ותלמידים יהודים נתקלו בהגבלות בבתי הספר הממלכתיים.
ב-1939 החריפה האווירה עוד יותר עם הגעתו של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי, לבגדד. יחד עם גולים פלסטינים וסורים נוספים הוא הפיץ תעמולה אנטי-יהודית חריפה וחיזק את הקשר בין הלאומנות העיראקית, ההשפעה הנאצית והשנאה ליהודים. התהליכים האלה שינו בהדרגה את מקומם של היהודים בבגדד: מקהילה ותיקה, מעורבת ומשפיעה, הם הפכו בעיני רבים למטרה נוחה לשנאה, לחשדנות ולאלימות.
רעיונות נאציים הופיעו בעיתונות, בבתי הספר ובארגוני נוער, והציגו את היהודים כאויב פנימי
יהודים בצל ההפיכה
באביב 1941 הפכה ההסתה נגד יהודי עיראק לחלק ממשבר גדול בהרבה. ב-1 באפריל תפסו קציני צבא פרו-נאצים בהובלת רשיד עאלי אל-כילאני את השלטון בעיראק והדיחו את העוצר. ההפיכה גררה את המדינה לעימות גלוי עם הבריטים, ובמשך חודש מאי התנהלה בעיראק מלחמה קצרה אך טעונה במיוחד. הצבא העיראקי זכה לסיוע גרמני, בעוד הבריטים ביקשו להשיב לעצמם את השליטה במדינה שהייתה חשובה להם אסטרטגית בזמן מלחמת העולם השנייה. למאמץ הבריטי הצטרפו גם אנשי אצ"ל מארץ ישראל, שסייעו בפעולות צבאיות ומודיעיניות.
עבור יהודי בגדד, המשבר הפוליטי והצבאי תורגם כמעט מייד לאיום יומיומי. ככל שהמלחמה התקדמה, כך גברה ההסתה נגדם. הם הואשמו בריגול לטובת הבריטים, נעצרו, עונו, ורכושם הופקע בשם המאמץ המלחמתי. ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית שודרה תעמולה אנטי-יהודית בלתי פוסקת, שהציגה את היהודים כאויב מבית וכשלוחה של הבריטים.
בסוף מאי, כשהכוחות הבריטיים התקרבו לבגדד, קרס שלטונו של רשיד עאלי. מנהיגי המרד, בהם אל-כילאני והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני, נמלטו מעיראק, אך בעיר עצמה נוצר חלון זמן מסוכן, בין קריסת השלטון הישן לכניסת הכוחות הבריטיים. את החלון הזה ניצל יונס א-סבעאווי, שר הכלכלה הפרו-נאצי בממשלת המרד, שהכריז על עצמו כמושל הצבאי של בגדד. הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, הרב ששון ח'דורי, והורה לו להנחות את היהודים לאגור מזון ולהסתגר בבתיהם במשך שלושת ימי החג.
ההוראה הוצגה כאמצעי ביטחון זמני, אך מאחוריה עמדה תוכנית אחרת לגמרי: לרכז את היהודים בבתיהם, מבודדים וחסרי הגנה. במקביל דאג א-סבעאווי לחמש את אנשיו במאות רובים, והפיץ ברדיו קריאות לטבח ביהודים. בתוך ימים ספורים, ההסתה והאיומים סביב יהודי בגדד התגבשו למהלך מתוכנן, שעמד לצאת לפועל.
הפורעים, ובהם גם חיילים, שוטרים, פקידי ממשל ותלמידים, היו חמושים באלות, פגיונות, גרזינים ונשק חם
"הכו ללא הרף!" – יומיים של גיהינום
ב-31 במאי 1941 נחתם הסכם שביתת נשק בין ממשלת עיראק לבריטים, והמרד של רשיד עאלי הסתיים על הנייר. בפועל, הסדר בבגדד לא שב על כנו: מנהיגי המרד כבר נמלטו, הבריטים עדיין עמדו מחוץ לעיר, וכוחות הביטחון המקומיים לא בלמו את ההמון שהוסת במשך שבועות נגד היהודים.
למוחרת, בבוקר חג השבועות, נרשמו גילויי האלימות הראשונים. קבוצת נכבדים יהודים שחזרה מקבלת פנים בארמון לרגל שובו של העוצר הותקפה באזור גשר אל-ח'ר שבמערב בגדד. חלקם הוכו, אחרים נפצעו, והאירוע הפך לאות פתיחה למהומות שקיבלו את השם "פַרְהוּד" – ביזה. בתוך זמן קצר התפשטה האלימות אל הרחובות הראשיים ואל הרבעים היהודיים במזרח העיר, ובהם שכונת באב א-שייח'. הפורעים, ובהם גם חיילים, שוטרים, פקידי ממשל ותלמידים, היו חמושים באלות, פגיונות, גרזינים ונשק חם. הם עברו מבית לבית ומרחוב לרחוב, במסע של השפלה, שוד ורצח. יהודים נגררו מאוטובוסים וממכוניות ונרצחו לעיני עוברים ושבים, בתים נפרצו ונבזזו, ספרי תורה חוללו, נשים נאנסו, וילדים הושלכו אל מי החידקל או לבארות לעיני הוריהם. המשורר היהודי עזרא מורד תיאר לימים את האימה במילים מצמררות: "הכו! הכו ב'יהוד'! הכו ללא הרף! / באו ימי פרהוד, הפקר שוד והרג!"
כל אותו זמן עמדו הכוחות הבריטיים מחוץ לבגדד ולא התערבו. השגריר הבריטי, סר קינאהאן קורנווליס, סירב לבקשות קציניו להיכנס לעיר ולעצור את הטבח. לימים עלתה הסברה כי הבריטים, ואולי גם גורמים עיראקיים שהתייצבו לצד העוצר לאחר קריסת המרד, העדיפו שההמון יפרוק את זעמו על היהודים במקום להפנות אותו אל הבריטים ואל השלטון שחזר לעיר.
הטבח נבלם רק סמוך לצוהרי יום המחרת, 2 ביוני, הוא חג השבועות. תחילה שלח העוצר לבגדד כוחות צבא עיראקיים הנאמנים לו, שרבים מהם היו כורדים. הם פתחו באש על הפורעים ופיזרו אותם בכוח. רק לאחר מכן נכנסו גם הכוחות הבריטיים לעיר, הטילו עוצר, וירו בפורעים שנותרו ברחובות.
היקף האסון נותר שנוי במחלוקת עד היום. לפי הנתון הרשמי זוהו 179 הרוגים, אך עדויות ודו"חות שונים העריכו כי מספר הנרצחים היה גבוה בהרבה, ואולי הגיע ליותר מאלף. בין העדויות הקשות נכללו גם דיווחים על חולים יהודים שנרצחו בבתי חולים באמצעות זריקות רעל. לפחות 2,118 יהודים נפצעו, 242 ילדים נותרו יתומים, ורכוש של עשרות אלפי יהודים נבזז, נשדד והושחת. הנרצחים נקברו יחד בקבר אחים גדול בבית הקברות היהודי בבגדד.
מתוך השבר והחורבן צמחה פעילות ציונית חשאית ונועזת שכללה מבצעי הברחה חתרניים של עולים
מתוך האפר: המחתרת, ההעפלה והמאבק להכרה
לאחר שוך הסערה הוקמה בעיראק ועדת חקירה ממשלתית שהצביעה בבירור על פעילות התעמולה של פריץ גרובה והמופתי אל-חוסייני, ועל אחריותם הישירה של קציני משטרה וצבא. בעקבות מסקנותיה, שמונה פורעים הוצאו להורג. במקביל, נשיא הוועד הלאומי בארץ ישראל, יצחק בן-צבי, פנה לנציב העליון הבריטי בדרישה להעניש את הפושעים ולהעניק אשרות הגירה מיידיות ליהודי עיראק.
ה"פרהוד" היווה קו שבר היסטורי שהוכיח לקהילה מעל לכל ספק כי מולדתה זה 2,500 שנה שוב אינה מקום בטוח. מתוך השבר והחורבן צמחה פעילות ציונית חשאית ונועזת. צעירים מקומיים חברי המחתרת הציונית חברו לחיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי בעיראק, ויחד הם רקמו מבצעי הברחה חתרניים של עולים. הם השתמשו במשאיות אספקה ריקות של הצבא הבריטי, שעשו את הדרך הארוכה מחיפה לבסיסים בעיראק, כדי להבריח בתוכן עשרות צעירים יהודים מעיראק אל ארץ ישראל, מתחת לאפם של השלטונות ותוך סכנת עמוד התלייה. פעילות המחתרת צברה תאוצה וסללה את הדרך למפעל ההעפלה ההיסטורי: בין השנים 1950 ל-1952 בחרו כ-90% מיהודי עיראק (למעלה מ-100,000 איש) לעזוב את מולדתם ולעלות ארצה במבצע "עזרא ונחמיה".
בישראל ניהלו ניצולי הפרהוד מאבק משפטי וציבורי עיקש בן עשרות שנים להכרה בהם כנפגעי רדיפות הנאצים, תוך שהם מצביעים על הקשר הישיר והמוכח של גרמניה לליבוי השנאה. למרות תחושת הצדק העמוקה, בתי המשפט, עד להכרעת בית המשפט העליון בשנת 2019, דחו את התביעות, וקבעו כי בשל מעורבותם של מניעים ערביים ופנים-עיראקיים נוספים, לא ניתן להוכיח קשר סיבתי ישיר ובלעדי כנדרש בחוק. עם זאת, בעקבות הלחץ החליט שר האוצר ב-2015 להעניק לניצולי הפרהוד הטבות ומענק שנתי דרך הרשות לזכויות ניצולי השואה.
הקהילה היהודית בבגדד הקימה אנדרטה סמוך לקבר האחים שבו נטמנו קורבנות הפרהוד, אך לאחר שרוב יהודי עיראק עזבו את המדינה, השלטונות העיראקיים הרסו אותה. גם בישראל הוקמו אנדרטאות שונות, בהן אנדרטה ביער בארי, קיר זיכרון במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, ופסל "התפילה" ברמת גן.
85 שנים חלפו מאז אותו חג שבועות שחור, אך זיכרון הפרהוד עדיין נצרב בתודעתם של יוצאי עיראק ובני משפחותיהם. הוא נותר פצע פתוח בזיכרון יהדות בבל – ואבל גם עדות לעוצמתה של קהילה עתיקה, ששרדה תופת והצליחה לבנות חיים חדשים בארץ ישראל.
תמונה ראשית: עולים מעיראק בישראל, 1951. צילום: דוד אלדן, לע"מ