קזבלנקה – עיר של ניגודים: מסגדים מרהיבים לצד סמטאות עתיקות, שווקים רועשים ליד בתי קפה בסגנון פריזאי – בעיר הנמל המרוקאית פרחה במאה העשרים קהילה יהודית שהצליחה לרקום יחד חוטים מסורתיים ומודרניים במיומנות נדירה. בזמן שחצי מהקהילה חיה במלאח הצפוף, החצי השני התפזר בשכונות החדשות של קזבלנקה המתפתחת. כאן, בין קולות הפייטנים לקולות המורים בבתי הספר של אליאנס, בין תלמודי התורה המסורתיים למועדוני מכבי הציוניים, נרקמה תרבות יהודית ייחודית שהשפיעה על כל יהדות צפון אפריקה.
קהילת יהודי קזבלנקה הייתה ועודנה אחת הקהילות היהודיות המרכזיות והעתיקות בצפון אפריקה עם השפעה עצומה על התרבות היהודית העולמית. העיר קזבלנקה (מספרדית: הבית הלבן) היא הגדולה ביותר במרוקו והמרכז המסחרי שלה. היא קיבלה את שמה בזכות הבית הראשון שנבנה בה על ידי הפורטוגלים ובלט בצבעו הלבן. עד היום יש בה שכונות עתיקות ציוריות להפליא, וקו השמיים שלה מתאפיין בצלליתו הגבוהה של מסגד חסן השני, שהוקם על החוף בשנות ה-90 והוא המסגד הגדול ביותר באפריקה.
זו עיר חדשה יחסית. במאה ה-14 היא קמה כהרחבה של כפר דייגים בשם "אנפא", אך היא נשרפה ונהרסה פעמיים, ורק החל משנת 1770 היא נבנתה מחדש על ידי הסולטאן מחמד בן עבדאללה מהשושלת העלווית. יהודים גרו בה לכל אורך הטלטלות שעברו עליה מאז היווסדה, אך קהילה משמעותית התפתחה בה רק בתחילת המאה ה-20, אז התגוררו בעיר כ-6,000 יהודים, ומספרם גדל בהרבה לאחר שהצרפתים כבשו את מרוקו.
"ארגונים יהודיים התנגדו בסוף שנות ה-40 ללימוד בשיטות מסורתיות בתלמודי התורה הצפופים"
מהפכת ההשכלה: מתלמוד תורה לתרבות צרפת
בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מיישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח ("הגטו"), והעשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות, אך במהלך המאה ה-20 החלו לנשוב רוחות של השכלה והתרחבה הפעילות הציונות. עוד בשנת 1897 נפתח בעיר בית הספר הראשון "אליאנס" של ארגון "כל ישראל חברים", שפעל למען קידום יהדות ספרד וחיזוק ההשכלה ותרבות צרפת. בשנת 1900 נפתח גם בית ספר אליאנס מיוחד לבנות.
במקביל המשיכו לפעול בעיר תלמודי התורה המסורתיים, שבהם למדו הילדים חינוך דתי, כמו ב"חדר". כמחצית מיהודי העיר חיו במלאח, הרובע היהודי, שם היו משפחות רבות שחיו במחסור, ולעיתים, כתוצאה מהצפיפות, התפשטו מחלות. החל מסוף שנות ה-40 התנגדו ארגונים יהודיים ללימוד בתלמודי התורה הצפופים, בשיטות לימוד מסורתיות, ופעלו כדי להחליף אותם במסגרות לימוד אחרות. ואכן, עד סוף שנת 1952 לא נותרו עוד תלמודי תורה בשטח המלאח בקזבלנקה.
בתחילה אסרו הצרפתים על הקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות ה-20 היא כבר פעלה בעיר, ובניגוד למקומות אחרים היא עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עיתון קהילתי "האחדות" ועיתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות ציוניות שרוב חבריהן עלו בסופו של דבר לארץ ישראל כחלוצים.
לפני שכיהן כח"כ מטעם מפא"י כתב פרוספר חסין במרוקו מגילת שואה בסגנון מגילת אסתר
מגילת היטלר: היסטוריה בלשון המקרא
מלחמת העולם השנייה השפיעה מאוד על הדמוגרפיה בעיר. מספר תושביה עלה עם פרוץ המלחמה, אז הגיעו לעיר פליטים מאירופה ובסמוך לה הוקם מחנה פליטים. בשנת 1944 כתב אשר פרוספר חסין, שהיה אז מורה לעברית וסופר סת"ם, את "מגילת היטלר" ("מגילת היטליר" בכתיב המקורי). המגילה כתובה עברית, ובנויה בסגנון מגילת אסתר: היא מגוללת את הגזירות שנחתו על היהודים מאז עליית היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות, והיא מסתיימת בשחרור מרוקו על ידי בעלות הברית. כך היא נפתחת:
"וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַקָּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְמָנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשַׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה."
המגילה מונה למשל את עשרת "בני המן" של התקופה, ובהם מוסוליני, גבלס, הימלר וגרינג, וכן את הצדיקים, בהם רוזוולט, סטאלין, צ'יאנג קאי-שק ודה-גול. ואולם פרוספר חסין ידע שהקריאה במגילה שכתב אינה אופטימית ושמחה כמו במגילת אסתר, כי הסוף שונה. השואה לא הסתיימה בהצלה, כמו מגילת אסתר. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1948 הוא כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י, ובהמשך – המערך והעבודה.
מלחמת העולם השנייה הביאה גם לחיבור שונה בתכלית – אוטופי: בשנת 1945 פרסם האינטלקטואל מכלוף אביטן אוטופיה עברית בשם "אושר האדם", שכואבת את ההרס שיצרה המלחמה, ומציירת תמונת עולם אידיאלי שבו שפה אחת, מטבע אחד וממשלה אחת שתחיל שלום עולמי. אביטן עלה לישראל ונפטר כאן ב-1960. ספרו "אוטופיה מקזבלנקה", הכולל שלוש מהמסות האוטופיות שחיבר, ראה אור בשנת 2016.
רבי דוד: קול הזהב של פיוטי מרוקו
אחד מבני העיר המפורסמים ביותר הוא הפייטן והמשורר דוד בוזגלו, שנחשב לגדול הפייטנים המרוקאים במאה ה-20. הוא נולד בשנת 1903 ליד מרקש, אך בהיותו נער, לאחר שהתייתם מאימו ומאביו, עבר לקזבלנקה. כאן בעיר הגדולה הוא למד פיוט, שירה עברית ומוזיקה ערבית ואנדלוסית, ובזכות זיכרונו המופלא זכר בעל פה לא רק את התפילות וכתבי הקודש אלא גם שירים ופיוטים רבים. שמו יצא בקרב יהודים וערבים כאחד והוא הופיע באירועים ובהילולות.
"אין חתונה או בר מצווה בקזבלנקה בלי רבי דוד", אמר עליו הפייטן בן העיר ר' חיים לוק שהיה מתלמידיו. בסביבות גיל 40 הוא איבד את ראייתו, ומאוחר יותר בשנת 1965 עלה לישראל והתיישב בקריית ים. הוא נפטר כעשור מאוחר יותר, וכיום קרויים על שמו רחובות בערים רבות.
מסע הספינות: גל העלייה המרוקאי
אחרי שחרור העיר משלטון ממשלת וישי ב־1942, עוד בזמן השואה, נהרו לעיר אלפי יהודים והקהילה גדלה לכ-75,000 יהודים. היהודים הצליחו להשתלב בחברה הכללית ובממשל. עד 1956 התגוררו בקזבלנקה כ-100,000 יהודים. במקביל, בשנות ה-50 המשיכה הפעילות הציונית בצנעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים, ואולם בשנת 1959 נאסרה הפעילות רשמית.
זה לא מנע את העלייה לישראל: לאחר השואה החלה עלייה לארץ שהפכה להמונית אחרי קום המדינה. העלייה נעשה בעזרת ספינות שהפליגו ישירות לארץ ישראל או שהפליגו קודם למחנות מעבר בצרפת ורק לאחר מכן המשיכו לישראל. בשנות ה-60 בוטל איסור העלייה לישראל, והעלייה נעשתה פומבית. בשנת 1997 חיו כ-6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.
קם לתחייה: בית הכנסת שהמלך שיפץ
בית הכנסת אטדגי שכן ברובע העתיק של העיר, הנקרא "מדינה", אך הוא נהרס בהפצצות בעלות הברית בשנת 1942. במשך עשרות שנים נותר הרוס, כמו חלקים אחרים של הרובע. בשנת 2016 הוא נפתח מחדש לאחר עבודות שחזור ושיפוץ בחסות מענק ממשלתי של קרוב למיליון דולר. מלך מרוקו, מוחמד השישי, התגייס למען השיפוץ וגם הריהוט המקומי שוחזר. בטקס החניכה השתתף המלך עצמו והטקס שודר באמצעי התקשורת במרוקו.
נוסף על כך פועל היום בקזבלנקה "מוזיאון יהדות מרוקו", המתעד את הקהילה היהודית, מנהגיה ואורחותיה. זהו המוזיאון היחיד בעולם הערבי המוקדש ליהדות. במוזיאון, השוכן בשכונת אואזיס בבניין שהיה בעבר בית יתומים יהודי, יש מוצגים רבים, בהם יצירות של אומנים יהודים מרוקאים, ביגוד מסורתי, תכשיטים ותליוני חמסה ותשמישי קדושה מבתי כנסת – מוצגים המשקפים את תפארתה של יהדות מרוקו שכיום כמעט כולה כבר היגרה מהעיר.