ברובע היהודי של קנדיה שבאי כרתים פרחה קהילה מאורגנת להפליא שנאבקה בציפורניה על דמותה המוסרית והפיזית. בין "תקנות קנדיה", שהסדירו כל לחישה בסמטה, לבין פדיון שבויים שנחטפו על ידי שודדי ים, נרקם סיפור על חוסן יהודי יוצא דופן באי שהיה לביתה של קהילה קטנה ומלוכדת. זהו סיפורה של יהדות כרתים – קהילה ייחודית שאין דומה לה.
אם ביקרתם בחופים המוזהבים של כרתים או טיילתם בנמל הוונציאני של חאניה, אולי חלפתם על פני מבנה אבן צנוע ומרשים המסתתר בסמטאות. זהו בית הכנסת "עץ חיים", השריד האחרון לקהילה מפוארת שראתה עצמה כגשר בין מזרח למערב. כאן, באי הגדול, חיו יהודים יוונים (רומניוטים), לצד פליטים מהאינקוויזיציה הספרדית, סוחרים איטלקים ומלומדים מקומיים, שיצרו יחד את אחת הקהילות המשכילות ביותר באגן הים התיכון.
שורשים עתיקים: יהודים דוברי יוונית
ההיסטוריה היהודית בכרתים היא מהעתיקות ביותר בעולם היהודי מחוץ לארץ ישראל. נוכחות יהודית באי מתועדת כבר לפני למעלה מ-2,300 שנה, כשהעדות המוקדמת ביותר מגיעה מהתקופה ההלניסטית. יהודים החלו להתיישב באי כחלק מהתפוצה היהודית המוקדמת באגן הים התיכון. בכתביו של ההיסטוריון פילון האלכסנדרוני, הוא מציין כי כרתים הייתה מאוכלסת בקהילות יהודיות רבות.
בספר חשמונאים א' מוזכר כי הרומאים שלחו מכתבים לשליטי האיים בים התיכון, וביניהם כרתים, בבקשה להגן על היהודים המקומיים. זה מעיד על כך שכבר בשנת 142 לפנה"ס הייתה שם קהילה בעלת חשיבות פוליטית שהצריכה הגנה בינלאומית. בתקופת בית שני הקהילה כבר הייתה מבוססת מאוד ויצרה את הבסיס למה שנקרא מאוחר יותר הקהילה הרומניוטית – יהודים דוברי יוונית שאימצו את תרבות המקום, אך שמרו על זהות דתית ייחודית.
הגל המשמעותי הבא הגיע עם כיבוש האי על ידי ונציה ב-1204. הוונציאנים עודדו הגירה של סוחרים יהודים מאיטליה וממקומות אחרים כדי לפתח את הכלכלה. בתקופה זו הקהילה הפכה למרכז של לימוד תורה ופילוסופיה. לאחר גירוש ספרד, פליטים מספרד ומסיציליה הגיעו לאי והביאו איתם את שפת הלדינו ואת מנהגי ספרד.
האריה מוונציה: תקנות קנדיה בצל השלטון הזר
הקהילה היהודית התרכזה בעיקר בשתי ערים: בבירה קנדיה, הרקליון של ימינו, שם שכן הרובע היהודי המרכזי שנודע בשם "ג'ודקה"Giudecca) ), ובעיר הנמל חאניה, שם נקרא הרובע בפי המקומיים "אברייקי"(Evraiki) .
יהודי כרתים, שנודעו בכינוי "קנדיוטים", היו גאים עד מאוד בייחודיות שלהם. בעוד רוב קהילות יוון אימצו את נוסח ספרד לאחר הגירוש, יהודי כרתים שמרו בקנאות על "מחזור קנדיה" – נוסח תפילה עתיק שכלל פיוטים ייחודיים שלא נאמרו באף מקום אחר בעולם.
הם ראו בעצמם שומרי חומת המסורת הרומניוטית העתיקה, אך שילבו בה את הניחוח הוונציאני-אריסטוקרטי שספגו מארבע מאות וחמישים שנות השלטון האיטלקי באי. בכל פינה הוטבע סמל "האריה של סן מרקו" – אריה מכונף המחזיק ספר, שייצג את הריבונות הוונציאנית הקשוחה. היהודים נאלצו לתמרן תחת צילו של האריה, מה שהוביל ליצירת קובץ "תקנות קנדיה" – אחד האוצרות ההיסטוריים המרתקים ביותר שהותירה הקהילה.
התקנות אסרו על הימורים בבתי קפה, הנהיגו חוקי צניעות מחמירים והגבילו לבוש מפואר מדי שעלול היה לעורר קנאה
מסמך זה, שנכתב לאורך מאות שנים החל מהמאה ה-13, חושף קהילה מאורגנת להפליא. התקנות עסקו בכל תחומי החיים: מאיסור על הימורים בבתי קפה של גויים, דרך חוקי צניעות מחמירים שנועדו למנוע התבוללות באוכלוסייה המקומית התוססת, ועד להגבלות על לבוש מפואר מדי שעלול היה לעורר את קנאת השכנים הנוצרים. בתקנות מופיע מקרה מעניין הממחיש את האכיפה: הקהילה הטילה חרם על יהודי שנראה שותה יין במסבאה של נוצרים במהלך חג. לא היה מדובר רק בעניין דתי, אלא גם בחשש שמא היין והשיכר יובילו לגילוי סודות הקהילה או להסתבכות עם השלטונות. העונש לא היה רק כספי – מפר התקנות הוכרז בבית הכנסת, ונאסר על חברי הקהילה לדבר או לסחור איתו במשך שבוע, עונש חברתי שהיה קשה מכל קנס כספי בקהילה קטנה ומלוכדת.
אחת התקנות החשובות ביותר עסקה במיסוי על יין ובשר כשר. הכסף שנאסף הוקדש לפדיון שבויים. כרתים הייתה צומת מרכזי בנתיב השבויים שנלקחו על ידי שודדי ים. הם היו מביאים את השבויים היהודים לנמלי כרתים בידיעה שהקהילה היהודית המקומית תפדה אותם בכל מחיר. ב-1647, רגע לפני המצור העות'מאני הגדול, הגיעו לנמל קבוצות גדולות של יהודים שנחטפו מספינות בדרכן ממצרים לאירופה. הקהילה בקנדיה הייתה כה מחויבת לבני העם היהודי, עד שהם לא רק פדו אותם בכסף, אלא אף הקימו בתוך הרובע היהודי "בית שבויים" – מעין אכסניה ייעודית שבה השבויים יכלו להשתקם, לקבל בגדים ואוכל כשר, עד שאפשר היה לשלוח אותם בבטחה ליעדם.
במכתבים ששלחו רבני כרתים לקהילות ונציה וקושטא, הם מבקשים סיוע כספי דחוף כי "העול כבד עלינו" – מספר השבויים שהגיעו לנמל היה לעיתים גדול מכפי שיכולה הייתה הקהילה המקומית לשאת לבדה, והיא נאלצה לקחת הלוואות מהשלטון הוונציאני כדי לממן את הצלתם.
יוסף שלמה דלמדיגו, היש"ר מקנדיה, היה תלמידו האישי של גלילאו גליליי ומהיהודים הראשונים בהיסטוריה שהשתמשו בטלסקופ
שושלת דלמדיגו: בין דת למדע
המרחב האינטלקטואלי של כרתים הוליד גם את משפחת דלמדיגו, שושלת מפוארת ששמה נגזר מהביטוי האיטלקי"Del Medico" – של הרופא. אבי השושלת היה אליהו דלמדיגו, פילוסוף רנסנס שהיה כה מוערך עד שהוזמן על ידי הומניסטים איטלקים לשמש בורר רשמי בוויכוחים סבוכים באוניברסיטת פדובה. הוא אף שימש המורה לעברית של הוגה הדעות המפורסם פיקו דלה מירנדולה, והוכיח שחכמי כרתים היהודים היו בלב הצמרת האינטלקטואלית של אירופה.
הדמות המזהירה ביותר בשושלת היא יוסף שלמה דלמדיגו, שכונה היש"ר מקנדיה, תלמידו האישי של גלילאו גליליי. היש"ר היה מהיהודים הראשונים בהיסטוריה שהשתמשו בטלסקופ ואימצו את המודל הקופרניקאי. בחיבורו "ספר אלים" הוא ענה על עשרות שאלות באסטרונומיה ובמתמטיקה, כשהוא מוכיח כי עבור יהודי כרתים, חקירת המדע היא חלק בלתי נפרד מהכרת חוכמת הבורא.
ריחות של אניס וצלילי לירה: המתח העדתי
חיי היומיום ברובע היהודי של חאניה, הריחות והצלילים, היו פסיפס של תרבויות. במטבחים נאפו מאפי ה"קליצוניה" המקומיים, עם גבינה ועשבי תיבול, לצד ה"פסטליקוס" הספרדיים, שכללו צנוברים, כששמן זית טרי של האי מחבר בין העולמות. בערבי שבת הסמטאות התמלאו בשירת פיוטים רומניוטיים עתיקים בלחנים שנשמעו כמעט ביזנטיים, כשברקע נשמעו צלילי הלירה – כלי הקשת הכרתי שבו ניגנו היהודים בשמחותיהם לצד שכניהם היוונים.
בין הקהילה הרומניוטית המקורית לבין היהודים הספרדים שהגיעו אחרי הגירוש ב-1492 שרר מתח עז – הוותיקים דוברי היוונית והחדשים דוברי הלדינו סירבו במשך דורות להתפלל יחד, החזיקו בתי כנסת נפרדים ואפילו בתי עלמין נפרדים.
בגלל המתח בין הרומניוטים לספרדים התפתח מנהג כתיבת נדוניה מפורט מאוד. בחתונות בכרתים הנדוניה כללה רשימה מדוקדקת של חפצים: ממספר הסדינים הרקומים ועד למספר ספרי הפילוסופיה בספריית החתן. המנהג היה להקריא את הרשימה בקול בטקס האירוסין. אם הכלה הייתה ממשפחה רומניוטית והחתן מספרדית, הדיון על סוג המנהגים שישררו בבית – באיזה נוסח תפילה יתפללו הילדים, למשל – היה חלק בלתי נפרד מהחוזה המשפטי. עם השנים ותחת לחצי השלטון העות'מאני המאוחר יותר והצטמצמות הקהילה הפך בית הכנסת "עץ חיים" למקום שבו התמזגו המסורות הללו לאחת.
השלטון הוונציאני חייב את היהודים לחבוש מצנפות בצבע כחול או צהוב כדי לזהותם
אופנה כרתית: מצנפת כחולה, סכין חרוטה וזכוכית ונציאנית
יהודי כרתים נראו אחרת לגמרי מיהודי אירופה. גברי הקהילה אימצו את האופנה הכרתית-ונציאנית: בעוד היוונים לבשו מצנפות אדומות, השלטון הוונציאני חייב את היהודים לחבוש מצנפות בצבע כחול – או צהוב בתקופות מסוימות – כדי לזהותם. נוסף על כך לבשו יהודי כרתים גלימות רחבות עם חגורות בד שתחתם הסתתרה תמיד סכין ה"מנאקי" הכרתית בעלת ידית הקרן, סמל להיותם בני חורין באי של לוחמים.
על להבי הסכינים האיכותיים נהגו לחרוט "מנטינאדות" – שירי גבורה או אהבה קצרים בני שתי שורות. יהודי כרתים מצאו דרך לייחד את הסכין שלהם וחרטו עליה פסוקים מהמקורות או פתגמים שמשלבים בין חוכמה יהודית לגאווה מקומית. עבורם, הסכין הייתה סימן של כבוד המשותף להם ולשכניהם הנוצרים.
נשות הקהילה היו ידועות בצעיפי משי דקיקים שיוצרו באי ובתכשיטי זהב כבדים שעברו בירושה, שאותם נאלצו להסתיר מתחת לבגדים פשוטים כשיצאו מהרובע, לפי "תקנות קנדיה".
בבית הכנסת "עץ חיים", בגלל הקרבה לים והרוחות החזקות, התפתח מנהג לתלות מהתקרה עששיות שמן מזכוכית ונציאנית צבעונית. כל משפחה הייתה אחראית על עששית משלה. בערבי חגים, האור המשתקף מהזכוכית הוונציאנית על קירות האבן העתיקים יצר אווירה קסומה שחיברה פיזית בין האומנות של איטליה למסורת של כרתים.
שקיעה בצל המלחמות: מהמצור העות'מאני ועד הבליץ הגרמני
בשנים 1648–1669 הוטל המצור הגדול על קנדיה – אחד המצורים הארוכים בהיסטוריה. העיר הופצצה והורעבה במשך 21 שנה על ידי האימפריה העות'מאנית. יהודים רבים שהיו מזוהים עם השלטון הוונציאני וחששו מהטורקים נמלטו מהעיר לוונציה, קורפו או איטליה. אלו שנשארו מצאו עצמם תחת שלטון חדש ששינה את חוקי המשחק הכלכליים, והמרכז היהודי המפואר של ימי "תקנות קנדיה" החל להצטמצם.
במהלך המאה ה-19, כרתים הייתה זירה למרידות בלתי פוסקות של היוונים נגד השלטון העות'מאני. המצב הביטחוני המעורער והמשברים הכלכליים גרמו ליהודים רבים לעזוב את האי. בעוד בחאניה נותרה קהילה יציבה יחסית, בהרקליון – שהפכה לעיר נמל פחות מרכזית עבור היהודים – המשפחות העשירות והמשכילות כמו צאצאי דלמדיגו היגרו למרכזים יהודיים גדולים יותר כמו סלוניקי, איסטנבול או אלכסנדריה.
ב-1913, עם איחוד כרתים עם יוון, הקהילה בהרקליון כבר מנתה עשרות בודדות של משפחות בלבד. הרוב המוחלט של היהודים התרכז בחאניה, שם היה מרכז החיים הדתי והחברתי, סביב בית הכנסת "עץ חיים". ערב מלחמת העולם השנייה, הקהילה בהרקליון הייתה למעשה קהילת רפאים – בתי הכנסת הגדולים שלה ננטשו או הוסבו למחסנים.
כשגרמניה הנאצית פלשה לכרתים במבצע צניחה נועז ב-1941, העיר הרקליון הופצצה קשות מהאוויר. הרובע היהודי נחרב כמעט כליל בהפצצות הללו. בתי הכנסת ההיסטוריים של העיר נהרסו או ניזוקו ללא תקנה. היהודים המעטים ששרדו את ההפצצות בהרקליון נמלטו לחאניה.
בבתים נמצאו שולחנות ערוכים לארוחת חג השבועות וספרי קודש פתוחים – עדות דוממת לחיים שנגדעו בן רגע
טרגדיה בלב ים: סופה של ה"טאנה"
סופה של יהדות כרתים הוא מהסיפורים המכאיבים ביותר של המלחמה. ביוני 1944, ערב חג השבועות, חודשים ספורים לפני שחרור יוון, כשהגרמנים כבר נסוגו מחלקים אחרים של אירופה, הם ריכזו את כ-270 יהודי חאניה שנותרו באי. היהודים הועלו על ספינת משא בשם "טאנה" (Tanais), כשהם נדחסים למחסנים התחתונים יחד עם שבויים איטלקים ולוחמי מחתרת, במטרה לשלוח אותם למחנות ההשמדה.
בבוקר ה-9 ביוני, סמוך לאי מילוס, בדרכה לנמל פיראוס, זוהתה ה"טאנה" על ידי צוללת בריטית שחשבה בטעות שמדובר בספינת אספקה צבאית גרמנית. הצוללת שיגרה טורפדו, והספינה טבעה בתוך דקות ספורות. מכיוון שהיהודים היו נעולים בבטן האונייה, לא היה להם כל סיכוי להיחלץ. אף יהודי לא שרד. כל יהודי הקהילה ירדו יחד למצולות הים התיכון. כך, בבת אחת, נמחקה היסטוריה של אלפיים שנה.
בחיפושים שנערכו ברובע היהודי לאחר מכן נמצאו בבתים שולחנות ערוכים לארוחת חג השבועות וספרי קודש פתוחים – עדות דוממת לחיים שנגדעו בן רגע. באחד הבתים נמצא פתק קצר שהושאר על השולחן רגע לפני היציאה לנמל. בפתק נכתב ביוונית: "אנחנו יוצאים למסע ארוך, אנחנו לא יודעים לאן. תשמרו על הבתים שלנו". השתיקה שהשתררה בסמטאות רובע אוברייקי הייתה מוחלטת. לא נותר איש שישמור על הבתים או יבכה את המתים.
כרתים כיום: הנס של "עץ חיים"
במשך עשרות שנים עמד בית הכנסת "עץ חיים" בחאניה חרב ועזוב ושימש מחסן זרוע הריסות, אך בסוף שנות ה-90, בזכות מאמץ הרואי של ניקוס סטאוורולאקיס, חוקר ואומן יווני-יהודי, המבנה שוקם מהריסותיו. כיום, בית הכנסת הוא מרכז תרבותי פעיל המנציח את הקהילה שחיברה את יוון, ספרד וּונציה לפאזל יחיד ומיוחד. בביקור במקום אפשר לראות את המקווה העתיק המוזן ממי תהום ואת הספרייה המשוחזרת. בית הכנסת ניצב שם כעדות חיה לכך שגם אם קהילה שלמה טבעה בים, הרוח והיצירה שלה – מ"תקנות קנדיה" ועד חקירותיו של היש"ר מקנדיה – מסרבות להיעלם מהפסיפס היהודי.