איראן, הרפובליקה האסלאמית הקיצונית ומדינת הגרעין המאיימת בהשמדתה של ישראל, היא גם מולדתה העתיקה של קהילה מהגדולות והחשובות בעולם היהודי. יהדות איראן מספרת את סיפורה של גלות שנמשכת ברצף יוצא דופן של אלפי שנים. הקהילה היהודית שרדה תחת אימפריות ומשטרים משתנים והותירה את חותמה על התרבות האיראנית – מהשפה הפרסית-יהודית, דרך אתרים מקודשים ועד להשתלבותם והשפעתם של יהודי המקום על המסחר, הבנקאות והתעשייה במדינה.
מכורש המשיח ועד הכיבוש הערבי
שורשיה של הקהילה מתחילים עוד קודם לחורבן ירושלים. כבר בראשית המאה השמינית לפנה"ס, עם גלות בני ממלכת ישראל על ידי האשורים, הוגלו רבים מבני עשרת השבטים לחבל ארץ שנקרא מדָי – שטחים המזוהים כיום עם איראן. כשנחרבה ממלכת יהודה, הצטרפו אליהם גולים נוספים, שהפכו את הקהילות בפרס ובבבל לריכוז היהודי הגדול בעולם העתיק.
יהודי פרס, שהיו ידועים בכישורי המסחר והעסקים שלהם, השתמשו בנתיבי הנהר והסחר כדי לשגשג ולבסס את קיומם הכלכלי, ובכך הפכו את הנוף הפרסי, על שפע נהרותיו ומישוריו, לחלק בלתי נפרד מסיפור השרידות היהודי.
המלך הזר היחיד שנזכר בתנ"ך כמשיח הוא כורש מלך פרס – "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ" (ישעיהו מה, א) – שבהצהרתו ההיסטורית מ-538 לפנה"ס אפשר ליהודים לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. אף על פי שיהודים רבים שבו ארצה, רבים אחרים נשארו בפרס. במהלך תקופה זו התרחש סיפורה של מגילת אסתר בשושן הבירה. המסורת היהודית באיראן שומרת על המקומות שנחשבים לקבריהם של מרדכי ושל אסתר המלכה, וגם של דניאל הנביא, כאתרים מקודשים המושכים אליהם מבקרים גם כיום.
במשך מאות שנים, במיוחד תחת השושלת הפרתית (המאה ה-3 לפנה"ס – המאה ה-3 לספירה), נהנו היהודים מחירות מסוימת. הם קיימו קשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל, והיוו גשר חשוב בין מזרח למערב במאות הבאות. בתקופה זו, המכונה בפי חלק מהחוקרים "תור הזהב של יהדות פרס", נהנו היהודים ממעמד משפטי וחברתי נוח. הפרתים, שהיו סובלניים יחסית מבחינה דתית, אפשרו ליהודים לקיים קשרים חופשיים עם היישוב בארץ ישראל ועם המרכזים התורניים בבבל, והיהודים שגשגו כסוחרים, חקלאים ובעלי אחוזות.
השינוי הגיע עם עליית השושלת הסאסאנית (224–651 לספירה). תקופה זו התאפיינה בגל של גזירות ורדיפות דתיות קשות, הגבלות על מוסדות דתיים ואף הוצאות להורג על רקע דתי. רק לקראת סוף התקופה הסאסאנית חל שיפור זמני, כאשר השלטון ביקש לבלום את השפעת הכנסייה הנוצרית באזור והעדיף, משיקולים פוליטיים, לשפר את יחסו למיעוטים אחרים. אולם חרף הרדיפות, הקהילה שמרה על עצמאותה הניהולית והדבקות במצוות, ובכך הבטיחה את שרידותה לקראת הכיבוש הערבי-מוסלמי הגדול במאה ה-7.
אפילו הליכה ברחוב ביום גשום נאסרה על יהודים לחלוטין, כדי למנוע העברת "טומאה" למוסלמים דרך המים הזורמים
השפה הסודית: הצופן לשימור המסורת
הימים הטובים נקטעו באכזריות עם הפיכת הזרם השיעי לדת המדינה(1501–1736) . השיעים אימצו באופן מחמיר את עקרון הטומאה (נג'ס) כחוק דומיננטי שהפך את היהודים ל"עם חסות" (ד'ימי) תחת שלטון זר חדש למשך מאות שנים. על יהודים נאסר לגעת במוסלמים, להיכנס לבתי מרחץ, ואפילו הליכה ברחוב ביום גשום נאסרה לחלוטין – הכול כדי למנוע כביכול העברת "טומאה" למוסלמים דרך המים הזורמים.
החיים בצל חוק הטומאה יצרו פתרונות הישרדות ייחודיים ומתוחכמים. כך, בערים רבות לא נבנו בתי כנסת ציבוריים. במקום זאת, הוקמו בתי תפילה בחצרות פנימיות או בתוך בתי עשירים, כדי להסתיר את הפולחן ולהגן על המתפללים וספרי התורה במקרה של פרעות. במקביל, מכיוון שהאיסור המוסלמי על שתיית אלכוהול לא חל על יהודים, הם התמקדו בייצור ומכירה של יין ושיכר – ענף שסיפק להם בסיס כלכלי חיוני שבלעדיו היו קורסים.
אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של יהדות פרס הוא שפתה המקומית, המכונה פרסית-יהודית או ג'ידי. מדובר בשפת תרבות עשירה ששימשה במשך מאות שנים כלי לשימור המסורת היהודית בקרב קהילות איראן, אפגניסטן ובוכרה.
הג'ידי מבוססת ברובה על הפרסית המקומית, אך משולבים בה אלפי מילים וביטויים מעברית ומארמית. הג'ידי נכתבה באותיות האלפבית העברי, שהיה מובן רק ליהודים וכך אפשר ליצור ספרות ענפה ונסתרת הכוללת סיפורים, פיוטים, תרגומים של התנ"ך ואפילו כתבי יד מאוירים. בכך שימשה הג'ידי לא רק שפת דיבור, אלא מעין קוד סודי שהגן על אוצרות הרוח של הקהילה ואפשר העברת מסורות מדור לדור.
בחשאיות מתוחה התקיימו הקידושין היהודיים: חכם הקהילה – גם הוא אנוס שהתחזה למוסלמי – ערך את הטקס על פי ההלכה
הקידושין הכפולים: יהודים בחדר הפנימי
בשנת 1839, לאחר עלילת דם שהופצה נגדם, אולצו כל יהודי משהאד להתאסלם. הם חיו כקהילת "אנוסים" יוצאת דופן, כשהם מקיימים את כל מצוות היהדות בסתר מוחלט במשך כמאה שנים – כדוגמת קבורת המתים בלילות והצפנת המזון הכשר. למרות הסכנה, הקהילה ביקשה לשמר את זהותה הדתית ולהבטיח שהזוגות בתוכה נישאים על פי "דת משה וישראל". הפתרון היה פיתוח שיטה מתוחכמת של "נישואים כפולים".
הטקס הכפול התחלק ל"חיצוני" ול"פנימי". החלק החיצוני היה טקס נישואין רשמי ומלא שנערך על ידי מולא מוסלמי, שכלל את חתימת חוזה הנישואין השיעי בפני עדים מוסלמים. טקס זה נועד להגן על הזוג מפני השלטונות, להקנות להם מעמד חוקי של זוג נשוי, ובכך למנוע חשד וסכנה. ברגע שעדי הרישום המוסלמים עזבו את הבית – הזוג עבר לחדר פנימי מוסתר והחל החלק הפנימי של הטקס.
בסודיות מוחלטת ובחשאיות מתוחה ניגשו בני הזוג לקיים את הקידושין היהודיים. חכם הקהילה – שהיה גם הוא אנוס שהתחזה למוסלמי – ערך את הטקס על פי ההלכה, והבעל קידש את אשתו בטבעת בפני שני עדים יהודים כשרים, אנוסים גם הם, שנבחרו בקפידה. את הכתובה היהודית, שהייתה מסמך אסור ומסוכן, הטמינו במקום סודי ומוגן בבית. כך, על אף ששברו את הכוס בשקט כדי לא למשוך תשומת לב, הבטיחה קהילת משהאד שהזוגות בקהילה יקיימו נישואין תקפים מבחינה אזרחית (מוסלמית) וכשרים מבחינה הלכתית (יהודית), במעשה הרואי של שימור זהות.
בעקבות התקיפות במבצע "עם כלביא" יהודי איראן חווים חרדה קיומית מחודשת, שהפכה את מעמדם בבת אחת לבלתי נסבל
המהפכה והתקיפות הישראליות: השיבה לפחד
שיפור משמעותי במעמד הקהילה הגיע רק במאה ה-20, בעקבות המהפכה החוקתית של 1906, שהפכה את היהודים רשמית מ"בני חסות" לאזרחים. השיא הגיע תחת שושלת פהלווי. עם עלייתו לשלטון של רזא שאה ב-1925 בוטלו חוק הטומאה ומס הגולגולת על היהודים והקהילה פרחה. הביטול הדרמטי הזה אפשר ליהודים להשתלב לראשונה בחופשיות במקצועות חופשיים, בנקאות וסחר, כשהם מטפסים במהירות בסולם הכלכלי.
אבל תחושת הרווחה היחסית לא נמשכה זמן רב. המהפכה האסלאמית של 1979 ועלייתו של האייתוללה ח'ומייני ראו ביהודים ובקשריהם עם המערב סכנה. מנהיגי קהילה נעצרו והוצאו להורג ורכוש רב הוחרם. התוצאה הייתה גל הגירה מסיבי וחסר תקדים: עשרות אלפי יהודים נמלטו, כשהם יוצרים קהילות משגשגות ומשפיעות ברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית ובישראל.
כיום נותרו באיראן כ-9,000 יהודים – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ למדינת ישראל. הם ממשיכים לשמור על מנהגיהם הייחודיים, דוגמת טקס ההכאה בבצל ירוק בליל הסדר, שבו המשתתפים מצליפים זה בזה בשמחה בענפים המדמים את שוטי המצרים כדי להמחיש את סבל העבדות, ומנהגים נוספים. אבל קיום הקהילה נשען כל העת על איזון עדין והפגנת נאמנות מתמדת למשטר.
הדבר בא לידי ביטוי בצורה הבוטה ביותר במהלך אירועי מבצע "עם כלביא" ביוני 2025, שבמהלכם התחממה החזית בין ישראל לאיראן. בצל החרדה מהתקיפות ההדדיות חוו יהודי איראן חרדה קיומית מחודשת, שהפכה את מעמדם בבת אחת לבלתי נסבל. הקהילה הורידה פרופיל באופן קיצוני: יהודים נותרו בבתיהם, נמנעו מיציאה לעבודה, ובתי הכנסת נותרו נעולים, מחשש ללינץ' מצד גורמים קנאיים שיבקשו לנקום בהם על התקיפות הישראליות. בתגובה לתקיפות נאלצו נציגי הקהילה לפרסם גינויים חריפים נגד ישראל, תוך הדגשת נאמנותם הבלתי מסויגת לאיראן, כדרך לשמר את ביטחונם האישי.
יוצאי איראן הקימו אימפריות עסקים בישראל והשתלבו בתרבות. הזמרת ריטה ואחייניתה לירז צ'רכי הפכו לכוכבות מחתרתיות באיראן
ממרכזי הסחר אל במת העולם
מתוך יהדות פרס צמחה לאורך הדורות שורה של אישים שהטביעו חותם עמוק, הן בקהילה והן מחוצה לה. מימי "תור הזהב" תחת הפרתים, שבו יהודים היו סוחרים ואנשי ממון משפיעים, ועד מנהיגים רוחניים שנאבקו לשמר את הקהילה תחת לחץ.
משפחות יוצאות איראן הפכו למובילות בעולם העסקים והתעשייה בישראל, כדוגמת משפחת עזריאלי, שהקימה אימפריה עסקית שבמרכזה קניונים ומגדלים, וכן אישים מרכזיים נוספים בתחום הבנקאות והנדל"ן, שבנו רשתות מסחר ענפות שהיו חיוניות לצמיחת המדינה. דמויות אלו ממחישות כיצד קהילה שחוותה רדיפות מצליחה לשמר את זהותה התרבותית והרוחנית ולשלבה באופן עוצמתי בבניית החברה הישראלית. הניווט בין אתגרי העשייה העשירה הזו מקבל ביטוי עכשווי ומרתק דרך קולותיהן של הזמרות ריטה ולירז צ'רכי, שתי יוצאות הקהילה, בנות למשפחות ששורשיהן נטועים עמוק בפרס, שהפכו לכוכבות מחתרתיות באיראן עצמה.
ריטה, עם אלבומה "השמחות שלי", שכולל שירים בפרסית, עוררה גל של נוסטלגיה וחיבור תרבותי מעבר למסך הברזל האיראני וזכתה לסיקור בינלאומי. לירז צ'רכי, בצעד אמיץ יותר, יצרה אלבומים בשיתוף פעולה חשאי עם מוזיקאים איראנים, והפכה לקול נשי עוצמתי עבור תרבות שבה נאסר על נשים לשיר סולו. סיפורן מדגיש כיצד הרוח היזמית, היצירתיות והדבקות במורשת, שאפיינו את יהודי פרס במשך אלפי שנים, ממשיכות לפעום גם בדור הנוכחי, כגשר תרבותי בין עבר ארוך ומפואר לבין הזמן הנוכחי.
