את סלוניקי אתם מכירים אולי כבירת הבילויים של יוון, מביקור במגדל הלבן המפורסם שעל חוף הים או משיריו של יהודה פוליקר, אבל זו עיר עם היסטוריה עתיקה בכלל והיסטוריה יהודית קדומה ועשירה בפרט.
פאולוס, אחד החשובים שבשליחים הנוצריים, הגיע אליה כבר במאה הראשונה לספירה בניסיון להפיץ בין יהודיה את בשורת הנצרות; במאה ה-12 מגלה הארצות בנימין מטודלה התרשם מאוד מגודלה; ומאז גירוש ספרד היא הייתה יעד מועדף להגירה, במיוחד של יהודים ספרדים. העיר סלוניקי, השנייה בגודלה ביוון, שוכנת לחופי הים התיכון באזור מקדוניה בסמוך למדינות הבלקן. במשך מאות שנים הייתה בית לקהילה היהודית-ספרדית הגדולה ביותר באירופה. הודות למעמדה המרכזי היא אף נקראה "ירושלים דבלקן". על קהילת יהודי סלוניקי בפרק נוסף בסדרת #"הפסיפס_היהודי"
פאולוס בבתי הכנסת העתיקים
קהילה יהודית הייתה בסלוניקי כבר בעת העתיקה. בשנת 52 לספירה הופיע בעיר פאולוס וניסה לשכנע יהודים-יוונים להתנצר. פאולוס, או בשמו היהודי שאול התרסי, נאם באחד משני בתי הכנסת העתיקים בעיר, "עץ החיים" ו"עץ הדעת", במשך שלוש שבתות ברציפות, אך יהודי הקהילה דחו אותו. מאוחר יותר הוא כתב שתי איגרות אל הסלוניקאים, שבהן הוא ניסה להסביר לנוצרים החדשים את עיקרי תורתו, וכתב להם כי אותם היהודים שרודפים אותם הרגו גם את ישו אדונם. שני בתי הכנסת העתיקים מתקופת פאולוס עמדו על תילם במשך אלפיים שנה עד תחילת המאה ה-20.
בשנת 1169 ביקר מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה בסלוניקי ובקהילות יהודיות גדולות אחרות לאורך חופי הים התיכון, בדרכו לארץ ישראל ולמזרח. הוא התרשם מסלוניקי ותיאר אותה כעיר "גדולה מאוד" שישבו בה כ-500 יהודים ו"עסקו במלאכות". ראש הקהילה היה רב בשם שמואל, שהיה ממונה על היהודים תחת המלך, ותחתיו רבנים נוספים מבין קרוביו שסייעו לו בניהול הקהילה.
"בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן"
הנמל והחנויות סגורים בשבת
לאחר גירוש ספרד ופורטוגל בסוף המאה ה-15 הגיעו לסלוניקי עשרות אלפי יהודים, חלקם מומרים ששבו לחיק היהדות, והעיר פרחה כלכלית. היהודים הביאו עימם תחומי מומחיות רבים לעיר – מרפואה ורוקחות ועד לאומנויות הטקסטיל וייצור תכשיטים. בזכות ההגירה היהודית הגדולה אליה הפכה סלוניקי למשך מאות השנים הבאות לעיר בעלת רוב יהודי. אחד הסופרים שביקרו בה העיד בשנת 1887 כי מתוך 130 אלף תושבי העיר, כ-70 אלף יהודים, וכתב: "בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן".
עד כדי כך היה לעיר צביון יהודי, שבשבתות ובמועדים היו הנמל והחנויות מושבתים כמעט לגמרי. יצחק בן־צבי, שהיה נשיא המדינה השני, כתב על הנוהג בסלוניקי לשבות ממלאכה בשבתות: "מי שלא ראה את סלוניקי העיר בשלוותה בשבת או ביום חג ומועד, לא ראה יד ישראל בגולה בתוקפתה".
אליטת הפראנקים
בתחילת המאה ה-18 הגיעו לסלוניקי יהודים עשירים ממוצא איטלקי ואיברי, שנקראו "פראנקוס". הם השתייכו לאליטה הכלכלית והתרבותית והביאו איתם רוחות של מודרניזציה וחילון: הם תרמו לפיתוח התעשייה, החינוך והתחבורה, והקימו בין השאר בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו בני הקהילה באריגה ובצביעת בדים. בתחילה עוררו הפראנקוס תרעומת כי לא נישאו עם בני המקום ואף הצליחו לקבל פטור ממיסים, אבל במרוצת הזמן הם השתלבו בקהילה. הפראנקוס הביאו איתם את שפת הלאדינה, הספרדית-יהודית, והעיר הפכה למרכז של תרבות כללית ותורנית, עם שפע של מוסדות חינוך יהודיים ועיתונות שוקקת.
העיר הפכה למרכז של תרבות כללית ותורנית עם שפע של מוסדות חינוך יהודיים ועיתונות שוקקת
אחת ממשפחות הפראנקוס היא משפחת מודיאנו, שהאחוזה שלה בעיר נבנתה בשנת 1906 עבור משפחתו של יעקב מודיאנו, שהיה באותה תקופה ראש הקהילה היהודית בסלוניקי. האחוזה תוכננה על ידי האדריכל אלי מודיאנו, בנו של ראש המשפחה, בסגנון אקלקטי עם אלמנטים של אר נובו, והיא בעלת גלריית עמודים המשקיפה על הים מצד אחד ועל רכס האולימפוס מצד אחר. מאז 1970 משמש המבנה מוזיאון לפולקלור של מקדוניה.
לא הכירו את השפה באושוויץ
הצבא היווני כבש את סלוניקי מידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1912 והיהודים קיבלו זכויות שוות כמו שאר תושבי יוון. הקהילה היהודית מנתה אז 80,000 איש, יותר ממחצית אוכלוסיית העיר. בקיץ 1917 פרצה שריפת ענק שכילתה יותר מ-70% מהעיר. בשריפה אבדו אלפי בתים של יהודים, השוק היהודי הישן, חנויות, 32 בתי כנסת, בתי מדרש וישיבות ועוד. השריפה הותירה יותר מ-50,000 יהודים ללא קורת גג, ומאז עזבו רבים את העיר. במקביל גם גברה מאוד האנטישמיות, והוטלו על היהודים גזירות רבות. בשנת 1931 פרצו בעיר "פרעות קמפבל", שבעקבותיהן היגרו כ-10,000 יהודים מסלוניקי לארץ ישראל והתיישבו בדרום תל־אביב, בנתניה ובמושב צור משה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בסלוניקי יותר מ-50,000 יהודים. הגרמנים נכנסו לעיר כבר באפריל 1941, וב-1942 הפקיעו רכוש יהודי, שדדו ספריות עתיקות, החריבו את בית העלמין, התעללו ביהודים ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. המשלוחים לאושוויץ החלו רק מאוחר יותר, בשנת 1943, וכ-95% מיהודי העיר נספו שם. לפי עדויות, היה ליהודי סלוניקי קשה במיוחד באושוויץ משום שלא הכירו את השפות המדוברות שם ומשום שבאו מתרבות ומאקלים אחרים. לאחר המלחמה רוב הניצולים עלו לישראל, והותירו בסלוניקי קהילה מצומצמת ומזדקנת של כ-2,000 יהודים.
עיריית סלוניקי קבעה את ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת קהילת סלוניקי. בכיכר החירות בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הנספים. בתל־אביב ובבית שאן יש רחובות על שם קהילת סלוניקי ובאשדוד הוקמה כיכר יהדות סלוניקי כאות הוקרה לתרומתם לבניית העיר והנמל.
ספרי הרב יוסף קארו נשדדו
במהלך מלחמת העולם השנייה נהרסו 40 בתי הכנסת שהיו בעיר – רק בית כנסת אחד שרד: בית הכנסת של קהילת מונסטיר. הוא שרד משום ששימש מחסן של הצלב האדום. במבנה שכנה גם ספרייה ובה היו ספרים יקרי ערך, כולל ספרים של הרב יוסף קארו, אך תכולתו נשדדה על ידי הנאצים.
הנאצים הפקיעו רכוש, החריבו את בית העלמין, התעללו ביהודים ברחובות העיר ושלחו אותם לעבודות כפייה
בית הכנסת הוקם על ידי יוצאי העיר מונסטיר (או בשמה האחר: ביטולה) במקדוניה, סמוך לגבול יוון, שהיגרו ממנה בזמן מלחמות הבלקן לפני מלחמת העולם הראשונה. בין המשפחות הידועות שהיגרו ממונסטיר לסלוניקי היו משפחות ארואסטי, ארגס, קמחי, קלדרון ופאראג'י. עם הגיעם לעיר היוונית הם הקימו בה את בית הכנסת, שנבנה בכספי תרומות של חברי הקהילה. לאחר רעידת אדמה שפקדה את סלוניקי בשנת 1978 עבר בית הכנסת שיקום, וכיום אחרי ששוקם הוא פתוח לקהל.
