בית המקדש הראשון, הנקרא גם “מקדש שלמה”, ניצב בהר המוריה בירושלים, ועל פי המקרא נבנה על ידי שלמה המלך. על פי חז”ל הוא עמד על מכונו במשך כ-410 שנה עד שנחרב בשנת 422 לפנה”ס, אך חוקרי המקרא סבורים כי הוא נבנה במאה ה-9 לפנה”ס ונחרב על ידי נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה”ס.
על פי הכתוב בספר מלכים, דוד המלך הוא שרכש את הקרקע ושלמה המלך רכש עצי ארז וברוש מהלבנון, והעסיק 80,000 חוצבים ו-70,000 סבלים (מלכים א ה, כט). הבנייה ארכה שבע שנים ובית המקדש נחנך בחודש תשרי, בשנה ה-11 למלכותו של שלמה. ספר מלכים מביא תיאור מפורט של בית המקדש: מידותיו, החומרים, צורת המבנה והעיטורים. הוא היה מצופה כולו עץ וכלל שלושה חלקים עיקריים: אולם (המבוא), היכל (שבו המנורה, שולחן לחם הפנים והמזבח) והדביר (קודש הקודשים). הדביר היה המקום הקדוש ביותר בבית המקדש והכוהן הגדול היה רשאי להיכנס אליו רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
בית המקדש לא היה בית תפילה ליהודים בלבד: גם לא-יהודים היו מגיעים אליו כדי להתפלל ואף כדי לתרום כספים, כלשון הנביא ישעיהו: “כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים” (ישעיהו נ”ו, ז’). ואולם היו בו אזורים שהכניסה אליהם הוגבלה, ולא הורשו להיכנס אליהם לא-יהודים או יהודים טמאים.