המצור על ירושלים בימי המלך צדקיהו החל בעשרה בטבת בשנת 587 לפנה”ס ובית המקדש הראשון נחרב בחודש אב של שנת 586 לפנה”ס על ידי נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. על פי חז”ל, החורבן מתוארך לשנת ג’של”ח, שהיא 422 לפנה”ס. במקביל לחורבן נבזזו כלי המקדש וחלק מהעם הוגלה לבבל.
במקרא יש מחלוקת לגבי יום החורבן: בספר מלכים ב’ נכתב כי החורבן אירע בשבעה באב, ואילו בספר ירמיהו החורבן אירע בעשרה באב. חז”ל יישבו את המחלוקת בכך שבשבעה נכנסו להיכל והשחיתו אותו, ובתשעה החלו להצית אותו והיה דולק במשך כל היום (תלמוד בבלי, מסכת תענית, כט, א). תענית ט’ באב נקבעה ליום שבו החלה השריפה בבית המקדש.
הסיבה ההיסטורית לחורבן הייתה מרידות של מלכי יהודה יהויקים וצדקיהו בבל, תוך הישענות על קואליציה בהובלת מצרים, ודחיית המלצתו של הנביא ירמיהו להיכנע לבבלים. הסיבה הערכית לחורבן הייתה ריקבון מוסרי ועבודה זרה, אף בבית המקדש עצמו. על פי חז”ל, בית המקדש חרב בעיקר בשל שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב).
70 שנה לאחר החורבן והגלות החלו שבי ציון לבנות את בית המקדש השני.