במהלך המרד היהודי בשלטון הרומי, שהחל בשנת 66 לספירה, התנהלה מלחמת אחים קשה בקרב הכוחות היהודיים בין המחנות בהנהגת אלעזר בן שמעון, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. הם התאחדו רק אחרי תחילת המצור על ירושלים, אך זה היה מאוחר מדי, שכן בינתיים, כתוצאה מהקרבות הפנימיים, עלו באש מחסני המזון שהוכנו לקראת המצור הרומי.
בשנת 70 החל המצור הרומי על ירושלים, שהסתיים בשריפת בית המקדש, חורבן של העיר ירושלים ומאות אלפי הרוגים. בעשרה באב עוד התבצרו היהודים בתוך המקדש, עייפים ורעבים, בעוד הכוחות הרומיים החלו בהצתת המקדש. ההיסטוריונים יוסף בן מתתיהו ודיו קסיוס מתארים מראות של חיילים וכוהנים כשהם מוסרים את נפשם על הר הבית. רבים אחרים נטבחו, והחיילים הרומים הסתובבו במקדש כשהם הורגים ובוזזים מכל הבא ליד.
המורדים לא הפסיקו להילחם גם אחרי חורבן הבית. הם התבצרו בעיר העליונה וסירבו להצעת טיטוס להיכנע. לבסוף פרצו הרומים את החומות, העלו באש בתים על יושביהם וחיפשו גם במנהרות והרגו את המורדים שהתחבאו בהן. ממצאים ארכיאולוגיים מהשנים האחרונות חושפים את הקרבות שהתחוללו במנהרות התת-קרקעיות. במקביל פורקו כותלי הר הבית אבן אחר אבן, וטיטוס השאיר על תילה רק את החומה המערבית, הידועה ככותל המערבי.
מתוך אנשי ירושלים שנותרו בחיים, החלשים והזקנים נרצחו על ידי הרומים, והאחרים נלקחו כעבדים. חלק מהיהודים שנלקחו בשבי נרצחו במשחקי גלדיאטורים עם חיות טרף או עם שבויים אחרים. שניים ממנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, נתפסו ונשלחו לתצוגת ניצחון ברומא לצד עוד 700 שבויים וכן השלל הרב שנלקח מירושלים, כולל שולחן הזהב ומנורת הזהב, כפי שאפשר לראות עד היום ב”שער טיטוס” ברומא.
חורבן בית ראשון ושני מצוין בתענית תשעה באב.