ימי בין המצרים

השם מבוסס על פסוק במגילת איכה (א, ג) המדבר על עם ישראל: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". המילה "מצרים" מסמלת מקומות צרים ודחוקים שמהם אין לאן לברוח, דימוי לתקופת הצרה והקושי.

ימי בין המצרים מרכזים אירועים טרגיים רבים במסורת היהודית, שהבולטים שבהם קשורים לחורבן בתי המקדש. לפי המסורת, בי"ז בתמוז אירעו חמישה דברים: (1) "נשתברו הלוחות" כשירד משה מהר סיני וראה את העגל (2) "בטל התמיד", כלומר הופסקה הקרבת קורבן התמיד בבית המקדש הראשון בזמן המצור הבבלי; (3) "הובקעה העיר", כשחומת ירושלים נבקעה בבית שני על ידי הרומאים; (4) שרף אפוסטמוס את התורה בתקופת בית שני; (5) הועמד צלם בהיכל. גם בט' באב אירעו לפי המסורת חמישה דברים קשים: (1) נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל בעקבות חטא המרגלים; (2) חרב בית ראשון על ידי נבוכדנצר הבבלי בשנת 586 לפנה"ס; (3) חרב בית שני על ידי טיטוס הרומי בשנת 70 לספירה; (4) נלכדה ביתר שהייתה המבצר האחרון במרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה; (5) נחרשה העיר כשטורנוסרופוס חרש את ירושלים והקים עליה עיר רומית. בתקופות מאוחרות יותר התווספו עוד מאורעות קשים לרשימה, ביניהם גירוש ספרד שהחל בט' באב בשנת 1492, פרעות ת"ח ות"ט שרבות מהן התרחשו בתקופה זו, ותחילת מלחמת העולם הראשונה שהובילה לחורבן יהדות אירופה.

בתקופה זו נמנעים מדברים שמחים כמו עריכת חתונות, שמיעת מוזיקה שמחה, תספורת וגילוח, וקניית בגדים חדשים. האבלות מתעצמת מראש חודש אב (לאשכנזים) או בשבוע שחל בו תשעה באב (לספרדים), אז נמנעים גם מבשר, יין וכיבוס בגדים. תימנים רבים מחמירים באלה, רק בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב.

בימי בין המצרים ישנם שני צומות מרכזיים: צום שבעה עשר (י"ז) בתמוז המציין את פריצת חומות ירושלים, וצום תשעה באב המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, שהוא הצום החמור ביותר מבין ארבעת הצומות הקשורים לחורבן.