רכילות

רכילות היא העברת מידע מאדם לאדם, לאו דווקא מידע רע ("פלוני אמר/עשה כך וכך"), בעוד לשון הרע היא דיבור שלילי על מישהו ("פלוני הוא אדם כזה וכזה"). שתיהן אסורות, אך נחשבות לאיסורים נפרדים ביהדות.

חז"ל הגדירו את הרכילות כאחד החטאים החמורים ביותר והשוו אותה לשפיכות דמים. חכמינו המשילו את הרכילות לחץ שנורה: כפי שאי אפשר להחזיר את החץ לקשת, כך אי אפשר לתקן את הנזק שנגרם מרכילות. הרמב"ם אף כתב שרכילות "הורגת שלושה" – את מי שמדבר, את מי ששומע ואת מי שמדברים עליו.

כן, יש מספר מקרים כאלה. למשל, כאשר המטרה היא להגן על מישהו מנזק, או כאשר מטרת הסיפור היא לתקן עוול. כדי להבחין בין רכילות אסורה למידע הכרחי, קבעו חז"ל מספר תנאים: המידע חייב להיות אמיתי ומדויק, המספר חייב להיות בטוח באמיתות המידע, המידע נמסר לתועלת ברורה (כמו הצלה מנזק), אין דרך אחרת להשיג את אותה תועלת, וכוונת המספר היא אך ורק לתועלת ולא מתוך שנאה או רצון לפגוע.

חכמי היהדות מציעים מספר עצות: להימנע מלהקשיב לרכילות, לדון אנשים לכף זכות, לא לשתף מידע שאינו הכרחי, ולהזכיר לעצמנו את ההשלכות השליליות של הרכילות. החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, כתב ספר שלם ("חפץ חיים") העוסק בהלכות שמירת הלשון. הוא מציע מבחן משולש לפני שמדברים: האם המידע אמיתי? האם הוא חיוני? האם הוא יגרום יותר תועלת מנזק? רק אם התשובה חיובית לכל השאלות, מותר למסור את המידע. נוסף על כך, מומלץ לדבר על רעיונות במקום על אנשים, וכשמדברים על אנשים – להתמקד בדבר החיובי ולא בשלילי.