השבת אבדה

מצווה המחייבת אדם שמצא אבדה לקחת אותה ולהחזירה לבעליה, במסגרת מאמצים המוגדרים בהלכה. עיקרון זה מבטא את אחד הערכים הבסיסיים ביהדות: אחריות הדדית ודאגה לרכוש הזולת, והוא מהווה יסוד חשוב בערכי הצדק והחסד בהלכה.

על מצוות השבת אבדה לומדים מהפסוק בפרשת משפטים: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". מלבד מקור זה למצוות "עשה", קיים גם מקור המחייב את השבת האבדה גם כמצוות "לא תעשה": "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (פרשת כי תצא).

כל אבדה שיש בה "סימנים", כלומר פרטים מזהים שעשויים להוביל אל הבעלים, וכל אבדה שהמוצא אינו יודע שהבעלים ויתר עליה. אבדה ללא סימנים מזהים אין לקחת, ויש להשאירה במקום הימצאה.
יש אבדות שבעליהן הודיע במפורש שהוא מוותר על האבדה, "מתייאש" ממנה. או שהמקום שבו נמצאה האבדה הוא כזה שברור שכל אדם היה מתייאש מאבדתו. במקרים מסוג זה, האבדה היא בגדר "הפקר" והמוצא יכול לקחתה.
חז"ל מסבירים שכדי להשיב אבדה לבעליה, על מוצא האבדה להגיע לבית כנסת או לבית המדרש (כלומר, למרחב הקהילתי המקובל באותו זמן) ולפרסם אותה, כדי שהבעלים יוכל לאתר אותה. בעבר, כשבית המקדש היה קיים, היו מכריזים על אבדות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען" בזמני העלייה לרגל. כיום, כשאמצעי הייצור זולים, חפצים רבים נחשבים כזולים ופחותי ערך ועדיף להשאיר אותם במקומם, למקרה שהמאבד יחזור לחפשם, ואין צורך לטרוח בהשבת האבדה. חפצים בעלי ערך, יש לאסוף ולהכריז על מציאתם. הדרך המתאימה יותר היום היא בעיקר באמצעות רשת האינטרנט והרשתות החברתיות. לאחר הפרסום, בעל האבדה צריך למסור סימנים מזהים של אבדתו, ואפשר גם למסרה לו ללא סימנים אם ידוע שהאדם נחשב לאמין. כל זמן שהאבדה אצלו, על המוצא לשמור על האבדה ולדאוג שלא ייגרם לה נזק.
יש מצבים שבהם יש פטור מהשבת אבדה. למשל, אם אין לאבדה סימנים מיוחדים יש להשאירה במקומה. במקרה שברור שהבעלים כבר התייאש ממנה (דוגמת שטר כסף), אין חובה להכריז על האבדה. כך גם אם ערכה מזערי, וכן במקרה שאין דרך פיזית סבירה להגיע לאבדה או מסיבה הלכתית (כגון שהמוצא כהן והאבדה בבית קברות). ובמקרה שהשבת האבדה גורמת למוצא טרחה גדולה או הפסד ממוני.