“היתר עסקה” הוא אמצעי הלכתי המסדיר את הפעילות העסקית בין שני גורמים לנוכח האיסור על הלוואה בריבית.
האיסור על הלוואה בריבית מופיע בתורה בכמה מקומות. כך למשל: “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (דברים כג, כ–כא).
איסור זה מקשה מאוד על התפתחות כלכלית, שמבוססת בין היתר על מתן הלוואות. לכן תיקנו חז”ל מושג הנקרא “עסקא”, שבמסגרתו שני הצדדים שותפים להסכם ואינם “מלווה” ו”לווה”. כך, הכסף שמקבל הלווה לא נחשב כריבית: נותן הכספים נתפס כמשקיע בעסקו של המקבל, ועל כן זכאי לקבל רווחים שאינם ריבית – אלא מעין דיבידנד.
לדעת חלק מהפוסקים היתר עסקה לא מתיר כל עסקה של הלוואה בריבית, אלא רק הלוואה שאינה מיועדת לקיום יומיומי – כמו למשל הלוואה לצורך קניית דירה או לצורך עסקי כלשהו. ההיגיון מאחורי פסיקה זו גורס כי מי שעושה רווח כלכלי מהשימוש בכספו של נותן ההלוואה – הגיוני שישתתף עימו ברווחים.
הבנקים בישראל ובמקומות אחרים בעולם מחזיקים בידיהם הסכמים של “היתר עסקה” כדי לאפשר ללקוחות שומרי מצוות ללוות מהם.