התלמוד הירושלמי הוא החיבור המרכזי השני של התורה שבעל פה, והוא נערך בארץ ישראל, בעיקר בעיר טבריה .עריכתו קדמה לזו של התלמוד הבבלי והסתיימה בסביבות סוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 לספירה, כ-100 עד 200 שנה לפני חתימת התלמוד הבבלי.
לשונו היא ארמית גלילית, והוא כולל פירושים והרחבות למשנה. בניגוד לתלמוד הבבלי, המאופיין בסוגיות מפורטות ובדיונים מפולפלים, מבנה הסוגיה בתלמוד הירושלמי תמציתי יותר והניתוח ממוקד וקצר.
התלמוד הירושלמי הוא מקור חשוב ביותר להלכה, למדרש ולאגדה, והוא משקף את דרך הלימוד הייחודית של חכמי ארץ ישראל. מאחר שבתקופה שבה נערך יהודים סבלו מרדיפות והמצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד, הוא זכה לעריכה מועטה וכתוצאה מכך הטקסט בו גולמי ופחות מלוטש מזה של התלמוד הבבלי.