תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי הוא החיבור המרכזי השני של התורה שבעל פה, והוא נערך בארץ ישראל, בעיקר בעיר טבריה .עריכתו קדמה לזו של התלמוד הבבלי והסתיימה בסביבות סוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 לספירה, כ-100 עד 200 שנה לפני חתימת התלמוד הבבלי.

לשונו היא ארמית גלילית, והוא כולל פירושים והרחבות למשנה. בניגוד לתלמוד הבבלי, המאופיין בסוגיות מפורטות ובדיונים מפולפלים, מבנה הסוגיה בתלמוד הירושלמי תמציתי יותר והניתוח ממוקד וקצר.

התלמוד הירושלמי הוא מקור חשוב ביותר להלכה, למדרש ולאגדה, והוא משקף את דרך הלימוד הייחודית של חכמי ארץ ישראל. מאחר שבתקופה שבה נערך יהודים סבלו מרדיפות והמצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד, הוא זכה לעריכה מועטה וכתוצאה מכך הטקסט בו גולמי ופחות מלוטש מזה של התלמוד הבבלי.

התלמוד הירושלמי כולל 39 מסכתות: סדר זרעים – ברכות, פאה, דמאי, כלאים, שביעית, תרומות, מעשרות, מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים. סדר מועד – שבת, עירובין, פסחים, יומא, שקלים, ראש השנה, סוכה, ביצה, תענית, מגילה, חגיגה, מועד קטן. סדר נשים – יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, גיטין, קידושין, סוטה. סדר נזיקין – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, שבועות, מכות, סנהדרין, עבודה זרה, הוריות. לצידם יש מסכתות קטועות (חלקים ממסכת נידה, מכות ושבת), שתוכנן המלא אבד.
עד אמצע המאה ה-11 נחשב התלמוד הירושלמי למקור הפסיקה העיקרי בארץ ישראל, גם במקרים שבהם התלמוד הבבלי פסק אחרת. בבבל, לעומת זאת, לא הכירו בו כלל. עם סגירת ישיבות ארץ ישראל התחזק מעמדו של התלמוד הבבלי. בדורות האחרונים ישנה התעניינות מחודשת בלימוד הירושלמי, בין היתר כחלק מההתיישבות המחודשת בארץ ישראל.
בכל מקום שבו יש סתירה בין הפסיקות של שני התלמודים, הורו לפסוק על פי התלמוד הבבלי, שכן הוא משמש מקור אמין יותר, וזאת מכמה סיבות: בזמן חתימת התלמוד הבבלי היו בישראל גזרות שמד וחכמים נאלצו לרדת מהארץ לבבל. מאחר שבבל הפכה למעוז תורני משמעותי, הכריעו שראוי שהלכה תהיה כמותם. חכמי התלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי, ואם הכריעו שצריך לנהוג בסוגיה מסוימת באופן שסותר את שנפסק בתלמוד הירושלמי – כנראה עשו זאת רק לאחר שהבינו שהירושלמי אינו מדויק. התלמוד הבבלי מפורט, מעמיק ומבואר יותר וזכה להעתקות רבות, ואילו בתלמוד הירושלמי נמצאו שיבושים וגרסאות שונות.