“קבלת שבת” היא אוסף של מזמורים ופיוטים שנאמרים בבית הכנסת עם כניסת השבת – בין תפילת המנחה לבין תפילת ערבית של שבת.
אפשר למצוא את יסוד המנהג בתלמוד הבבלי, שם מסופר כי רבי חנינא היה מתעטף בכניסת השבת ואומר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, וכי רבי ינאי היה לובש בגדיו ואומר “בואי כלה בואי כלה” (מסכת שבת, דף קי”ט). אך מי שהחלו במנהג היו מקובלי צפת במאה ה-16, שהיו לובשים בגדים לבנים ויוצאים אל מחוץ לעיר כדי לקבל את פני השבת, תוך אמירת מזמורים.
נוסח התפילה בקרב ספרדים ותימנים מורכב משבעה מזמורי תהילים המכוונים כנגד שבעת ימי השבוע, ולפני המזמור השביעי נוהגים לשיר את הפיוט “לכה דודי”. בקרב אשכנזים נוהגים לשיר שישה מזמורים לפני “לכה דודי” ושניים נוספים אחריו. מזמורי התהילים עוסקים בעיקר בתיאור מלכותו של אלוהים על העולם, והם כוללים ביטויים של שמחה, שבח והלל. הפיוט “לכה דודי” עוסק בשבת ובציפייה לגאולה.
כיום טקס בשם “קבלת שבת” נעשה נפוץ מאוד גם בקרב קהילות מסורתיות וחילוניות, אם כי תוכן הטקס שונה בתכלית והוא לא סובב סביב המזמורים. כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת התפתחה בקיבוצים מסורת של ערבי שבת חגיגיים שבהם התכנסו יחד לסעודה חגיגית, שרו ורקדו.