פדיון הבן

בימינו, פדיון הבן היא מצווה המחברת בין זיכרון יציאת מצרים למציאות החיים המודרנית, ויש הרואים בו תיקון לחטא העגל. מעבר לחיוב ההלכתי, בעל ספר החינוך כותב כי באמצעותה אנחנו מבטאים את ההכרה בחסד האלוהי ובנתינתו האינסופית ומזכירים כי כל דבר, כולל החיים עצמם, הוא מתנת שמיים. המצווה מייצרת ברית ומחזקת את הקשר של עם ישראל עם הקב"ה, שכן עם ישראל נחשב ל"בכור" מבין העמים.

טקס פדיון הבן נערך במעמד כהן, ומלווה בסעודה חגיגית, לרוב בקרב משפחה וחברים. הטקס מתקיים ביום ה-31 להולדת הבן, שאותו נוהגים להלביש בבגדים נאים. במהלך הטקס מצהיר האב כי זהו בנו בכורו, והכהן שואל אותו שאלה סמלית: אם הוא בוחר לקבל את בנו או את מטבעות הכסף. האב בוחר לפדות את בנו, מברך את ברכות הפדיון וברכת "שהחיינו" ומוסר לכהן חמישה מטבעות כסף.

אם האם או האב הם בני כהן או לוי, אם התינוק נולד בלידה קיסרית או שהילד אינו הבן הראשון לאימו (למשל אחרי הפלה מוקדמת) – לא עורכים את הטקס.

התורה אומרת: "וּפְדוּיָו מִבֶּן־חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר יח, טז). כלומר, יש לפדות את הבן בחמישה סלעים מכסף, שהם בערך 100 גרם כסף טהור. באינטרנט יש מחשבוני המרה שבאמצעותם אפשר לחשב מהו שוויו הנוכחי של גרם כסף.