מלחמת מצווה

בספר דברים, פרק כ', מופיעים ההגדרה והפירוט הראשוני של יציאה למלחמה, תוך הבחנה בין מלחמת מצווה למלחמת רשות. בספר במדבר מוזכרת ביקורת כלפי מי שמשתמט ממלחמת מצווה. כך אומר משה רבנו לשבטי גד וראובן, כשחשד בהם בהתנערות ממלחמה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל".

בניגוד למלחמת רשות, שלגביה דרושה החלטת סנהדרין, מלחמת מצווה מחייבת מעצם הציווי, ולכן אין צורך להיוועץ ולקבל אישור מהסנהדרין, ודי בכך שמנהיגי העם מורים על הלחימה.

האוכלוסייה כולה. מכיוון שמלחמת מצווה נחשבת חיונית לקיום העם והישרדותו, אין לאף אחד פטור מגיוס למלחמה ולפי דברי המשנה במסכת סוטה, אפילו חתן וכלה מחויבים להשתתף בה.

הפוסקים חלוקים: לדעת הרמב"ם אין כיום מלחמת מצווה, מכיוון שאין מלך, כהן גדול או סנהדרין. ואילו אחרים רואים בהגנה על ישראל מפני אויב ("עזרת ישראל מיד צר") מלחמת מצווה גם בזמן הזה.