מי יודע איך נראה בר כוכבא? אומנם אין בידינו תמונות שלו, אבל המשורר לוין קיפניס – שרבים מילדי ישראל גדלו על שיריו בגני הילדים – כנראה ידע. "השיר הזה מדהים", אומר ד"ר עידו חברוני, חוקר ספרות חז"ל וראש התוכנית ללימודים הומניסטיים ע״ש לובל במרכז האקדמי שלם, כשהוא מתייחס לשיר "בר כוכבא" של קיפניס מ-1930.
"קודם כול הוא קובע לנו עובדה: 'בר כוכבא שמו'. זה כנראה לא היה שמו, אבל קיפניס קבע שזה כן. הוא גם מתאר איך הוא נראה – 'איש צעיר גבה קומה, עיני זוהר לו' – מאיפה הוא יודע? אין שום תיאור פיזי של בר כוכבא במקורות. אבל גיבור אגדי חייב להיות גבוה ויפה עיניים", מחייך חברוני, "ובסוף השיר, מסופר סיפור מופלא: בר כוכבא נופל בשבי, והרומאים זורקים אותו לזירה, לכלוב של אריה. ומה הוא עושה? מזנק על גב האריה, רוכב עליו, דוהר איתו אל החופש ומנופף בדגל".
"זה המיתוס שאנחנו גדלים עליו", הוסיף חברוני בהרצאה בנושא "בר כוכבא, מיתוס ואמת" – "הגיבור המושלם, חסר המורכבות, שמנצח את הטבע והאויב ורוכב אל החופש. אבל כשפותחים את מקורות חז"ל, מוצאים דמות אחרת לגמרי: מורכבת, לפעמים מעוררת אימה, שמציבה שאלות קשות מאוד על מנהיגות, כוח ומחיר החורבן".
לקראת ל"ג בעומר, נפגשנו לשיחה עם ד"ר חברוני כדי להבין מי הייתה הדמות ההיסטורית, מתי ואיך נולד החג המהלל את גבורתו, ומה אנחנו יכולים ללמוד היום מבניית המיתוסים של פעם.
הפיץ את המיתוס בכל גני ישראל. "בר כוכבא", שירו של לוין קיפניס מ-1930
מה משך אותך דווקא לדמות השנויה במחלוקת של בר כוכבא?
"האמת שכשנמשכתי אליה לא ידעתי שהיא שנויה במחלוקת, וזה חלק מהטענה שלי. כילדים אנחנו גדלים על בר כוכבא כמיתוס אמיתי וחד משמעי. ללא ספק זה היה התוצר האקטיבי המודע של הניסיון הציוני. כולנו מותנים על ידי קיפניס. מי שלא גדל בארץ לא מכיר את הדמות, רוב הסיכויים שלא שמע עליו בכלל.
"כשנמשכתי אליו זה היה כמו אל כל גיבור-על. הוא אחלה דמות. מגיל צעיר הוא תפס אותי כי הוא גיבור-על ישראלי, ארץ ישראלי, ואין לנו הרבה גיבורי-על משלנו. הגילוי של המורכבות של הדמות שלו הוא משהו שקרה אצלי מאוחר יותר, כשהתחלתי ללמוד באופן מודע את התוכן".
אז מה באמת שמו האמיתי – בר כוסבא או בר כוכבא?
"במקורות הוא מופיע כ'בר כוסבה' או 'בר כוזיבא'. השם 'בר כוכבא' הוא שיבוש מודע שקשור לדרשה של רבי עקיבא שציטט את הפסוק 'דרך כוכב מיעקב' וטען שהוא הכוכב שיבוא ויגאל אותנו, אבל הוא לא קרא לו בשם הזה. גם חז"ל אף פעם לא קראו לו כך. לראשונה הוא נקרא 'בן כוכב' בכתבי הנצרות ואחר כך במסורת הציונית. הטענה ששמו שונה לכוזיבא כי הוא 'הכזיב' היא מיתוס שנוצר בדיעבד, ללא תימוכין. איגרותיו מוכיחות שזה פשוט היה שמו המקורי".
אתה סבור שהתלמוד הבבלי בחר במודע להוציא את רבי עקיבא מהסיפור המשיחי. מה הניע את הבבלי לבחירה הזאת?
"בקרב היהודים שחיו בבבל, היחס לגויים הוא כבר לא של התנגדות. היהודים חיו ממש באותן חצרות עם לא יהודים, ולא היה נכון לעודד ילדים למרוד בגויים בגלות, אלא – בניגוד לארץ ישראל – להסתגל ולקבל אותם. לכן, כך נראה, הבבלי 'הזיז הצידה' את רבי עקיבא, המייסד של רוב תורת חז"ל, והציג את בר כוכבא כמשיח שקר שהעיד על עצמו והחכמים הרגו אותו. שום רמז לזה, אגב, לא נמצא במקורות הארצישראליים, הקרובים יותר לסיפור המקורי".
"בר כוכבא בחר להנציח על המטבעות שלו את השאיפה לשקם את המקדש"
להחזיר עטרה ליושנה
מה אתה מאמין שקרה בסיפור המקורי?
"ברור שהיה מרד משמעותי, והתכוננו אליו היטב עם מערות מסתור וחפירות מאורגנות. בר כוכבא הטביע מטבעות – אמירה פוליטית, שהיא הפרסומת הכמעט יחידה בעולם העתיק. המילה 'מוניטין' – תדמית – והביטוי של חז"ל 'יצא מוניטין שלו בעולם' מגיעים מהמילה מטבע (Monetary) והכוונה היא שברוב העולם מכירים את המטבע עם הפרצוף של המלך החדש (אגב, על מטבעות יהודיים אין פרצופים אלא רק סמלים).
"בר כוכבא בחר להטביע על המטבעות את המילים 'לחירות ירושלים' ואת חזית בית המקדש – אמירה רדיקלית של שאיפה לשקם את המקדש. הוא חוזר לדגם הריבונות של החשמונאים וקורא לעצמו 'נשיא' – תפקיד דתי ומנהיגותי שהוא לוקח על עצמו, ומשתמש בכתב עברי קדום שרוב היהודים כבר אז לא ידעו לקרוא, מתוך פטריוטיות ורצון להחזיר עטרה ליושנה.
"האם באותה תקופה המרד נתפס כאירוע הכי משמעותי? קשה להגיד. זה כמו שיש ספרים שמעידים שבמרד גטו ורשה התנועות הימניות היו לא פחות משמעותיות מהשמאלניות, אבל מכירים רק את הסיפור של השמאל, כי היה מי שתיעד אותו. בתודעה, מרד בר כוכבא הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר. חז"ל מספרים למשל שהיו לו מאתיים אלף לוחמים קטועי אצבע ומאתיים אלף לוחמים עוקרי ארז מהלבנון. זו תבנית סימבולית, אבל ברור שהיה מרד עם משמעות עמוקה".
איך המרד הסתיים?
"המרד חוסל. ההיסטוריון הרומאי קסיוס דיו טוען שזה היה חורבן נוראי – הרס של מאות כפרים ועשרות אלפי הרוגים, בתיאור מאוד דומה לזה של חז"ל. זה נגמר בטבח קיצוני בביתר, שהייתה המעוז האחרון בדומה למצדה.
"המרד טלטל את האימפריה הרומית. יודעים את זה כי בדרך כלל כשהלגיונות היו מנצחים המצביא שלח איגרת שנפתחה ב'לי וללגיונות שלום', כאן היא לא נפתחה בנוסח הרגיל כי הלגיונות סבלו כנראה מנזקים חמורים מאוד בגלל בר כוכבא".
בר כוכבא היה לסמל ציוני כי הוא היה הכי חילוני: כוח פיזי יוצא דופן ואמירה כפרנית כלפי אלוהים
יהדות השרירים זקוקה לגיבור
מדוע לדעתך, למרות כישלון המרד, בחרה התנועה הציונית בבר כוכבא כסמל?
"כי הוא הכי 'חילוני'. התיאורים שלו מדברים על כוח פיזי יוצא דופן ואמירה כפרנית כלפי אלוהים: "אל תעזור ואל תפריע". זה חזק מאוד. הרמב"ם מתאר את המשיח כדמות לאומית שעוזרת לכונן עצמאות יהודית, ולאו דווקא כעושה ניסים. במובן הזה גם בן־גוריון יכול היה להיות משיח. הציונות הדתית והחילונית אוהבות את בר כוכבא כי הגאולה הלאומית היא משיחיות בפני עצמה שלא חייבת להיות שומרת מצוות. הציונים הראשונים הפכו גם את המכבים לגיבורים, אבל בר כוכבא זכה ליחסי ציבור מצוינים ברומן של קלמן שולמן "הריסות ביתר" מ-1856. הוא החיה את בר כוכבא כגיבור רומנטי קלאסי – צח, טהור, מנצח את האריה ורוכב עליו.
"יהודים לא פיתחו שרירים לאורך הדורות אלא סחרו ולמדו. העולם היהודי היה זקוק ל'יהדות השרירים' של מקס נורדאו, והעמותות שקמו אז נקראו 'בר כוכבא' ו'המכבי' כי היה צורך בסמלים ומיתוסים שיתנו לעם כוח לחזור ולהקים מדינה. גם קיפניס לא כתב עובדות שנחקרו לצורך מחקר אקדמי. הוא לכד דימוי של גיבור יהודי לוחם שבנה את התודעה הלאומית".
איך חמורו של המשיח הפך בסיפור הזה לאריה?
"קלמן שולמן הוא הראשון ששילב את האריה ברומן שלו. הוא לקח מוטיבים מאגדות עם והמציא את המפגש של בר כוכבא עם האריה בזירה – תופעה שהייתה מוכרת בקרב שבויי מלחמה רומאים. שולמן רצה לשנות את האמירה האידיאולוגית: תפסיקו לחכות למשיח עני ורוכב על חמור, משיח אומלל ומיוסר שמחכה לנס. זו המשיחיות הקלאסית, היהודית, המיסטית – המשיח לא בכוחו יגאל אותנו, אלא רק מעצם הנס של אלוהים. שולמן טוען שהמשיחיות האמיתית היא יהודי גיבור עטור שרירים שמכניע אריות ורוכב עליהם".
כיצד השפיעו תגליות כמו איגרות בר כוכבא על ישראל הצעירה?
"יגאל ידין מצא בשנות ה-60 במערות מדבר יהודה מכתבים הכוללים הוראות צבאיות מפורטות שהעידו על דמותו של בר כוכבא כרמטכ"ל תקיף ומאורגן. כשידין הגיש אותן לנשיא בן צבי הוא הדגיש את התואר 'נשיא' ואמר: 'גילינו חמישה עשר מכתבים שכתב או הכתיב הנשיא האחרון של ישראל לפני 1,800 שנה'. האיגרת שבה דרש לספק ללוחמיו הדסים וערבות, למשל, נותנת השראה מדהימה – לחשוב על אנשים במצור שחשוב להם לקבל אספקה של ארבעת המינים. זה מטלטל ומרנין את הלב".
היהדות המסורתית חוגגת את רשב"י ואת המיסטיקה במירון, ויהדות השרירים חוגגת את ל"ג בעומר כאש המרד
לידתו של ל"ג בעומר
מהו מקורו של ל"ג בעומר ומהו הקשר שלו לבר כוכבא?
"יש פה שכבות. ספירת העומר מתחילה בתנ"ך. במקרא התקופה הזאת היא כנראה תקופה שמחה של קציר שמתחיל בפסח ונגמר, כמו היום, באזור שבועות. בתלמוד הבבלי מופיע נדבך נוסף: הסיפור על כך שלרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, ושכולם מתו בדיוק בתאריכים האלה – בין פסח לעצרת. בתקופת הגאונים, בערך באמצע ימי הביניים, כבר מתייחסים לכך כאל תקופת אבל, ואז מופיע שגם לא מתחתנים בתקופה הזאת. מאוחר יותר, במאה ה-13 יש תיעוד ראשון שבו נאמר שהמוות של התלמידים במגפה נגמר בל"ג בעומר, ביום ה-33 לספירה, ולכן מנהגי אבלות נוהגים רק עד אז.
"אני קופץ קדימה, לתקופה של הפריחה הגדולה בצפת. תחילת המאה ה-16, רבי יוסף קארו ואחרי זה תלמידי האר"י הקדוש כבר מספרים שהאר"י עצמו חוגג את ל"ג בעומר, שהוא לקח את הבן שלו לספר אותו, ושיש הילולה לציון יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא שביקש שיציינו את מותו בשמחה, כי נשמתו התאחדה שוב עם הקדוש ברוך הוא.
"יש דברים בהיסטוריה שקורים בלי תיעוד ואז מקבלים תיעוד בדיעבד, לפעמים אפילו רואים שמחפשים בדיעבד מסורות. במאה ה-19, למשל, מתועד שביום הזה יש חופש לילדי תלמוד תורה ושהם יוצאים ליער ויורים בחץ וקשת, שזה אירוע מוזר: ביטול תורה. לעזוב את הלימוד ועוד בכלל, ילדים יהודים יורים בחץ וקשת. למה בכלל לעשות דבר כזה? מאוד מוזר. מה הם מחפשים שם בכלל? ובתוך זה ההילולה ממשיכה להתפתח ובראשית המאה העשרים הופכת לאבן שואבת ממש. יהודים מכל האזור עולים למירון לאירוע מאוד גדול. במקביל, בשנת 1885, כשחובבי ציון זקוקים לחגים ולאירועים טקסיים, הם לוקחים את ל"ג בעומר והופכים אותו לחג של תהלוכות ומצעדים כמו צבאיים. אולי בגלל החופש של הילדים ומסורת הלחימה שהתבטאה במשחקי החץ וקשת.
"בתרפ"ט מתפרסם מאמר שטוען שזו טעות לחגוג את ל"ג בעומר אצל רשב"י, ושל"ג בעומר הוא בעצם 'חג המרד'. רואים שמתחילה פה תחרות מודעת, בין היהדות המסורתית שחוגגת את רשב"י והמיסטיקה במירון, ובין 'יהדות השרירים', שחוגגת את ל"ג בעומר כאש המרד. מה שהיום מספרים בגנים על המדורות של בר כוכבא הגיע מאוחר הרבה יותר, אבל כבר יש מאבק פוליטי מודע, של מי החג ומהי המשמעות שלו".
שני "שמעון" נפגשים במדורה
כלומר נוצר מאבק בין חג דתי וחילוני?
"כן. רק חשוב להסביר שחילוני הוא לא אנטי דתי. אם אני ציוני לאומי זה לא אומר שאני אנטי דתי. אני אנטי 'רק דתי' – אני לא רוצה שלאירוע הזה תהיה משמעות שהיא אך ורק דתית. המיסטיקה היא היבט מוקצן של הדת. היא פסגת הרוחניות, דבקות באלוהים. והיא לא פועלת לשנות את העולם בצורה מעשית ריאלית, כי היא הכי לא ריאלית. ומול זה ניצבת חגיגה ריאליסטית שיכולה להיות דתית לגמרי, אבל היא ריאליסטית. היא קוראת מציאות. היא רוצה יהודים לוחמים, מורדים, נאבקים, חקלאים. אותו דבר קרה גם עם חנוכה – לחגוג את חנוכה כחג שקשור לניצחון ממשי לאומי, בניגוד למסורת הדתית-גלותית שחגגה רק את נס פך השמן.
"המסורת הדתית כמובן קדמה, אבל בשלב מסוים זה ממש נהפך להיות תחרות גלויה בין שני ממשיכים של רבי עקיבא – רבי שמעון בר יוחאי ושמעון בר כוזיבא – וויכוח על מי מהם הוא הדמות שכדאי לחנך ילדים לאורה. בחברה החרדית לא יספרו על בר כוכבא, אלא כמובן על רשב"י, ויתפעלו מהאיש שהסתגר שנים במערה ורק למד תורה; ובחברה הלאומית בוחרים לטפח גם את דמותו של הלוחם, זה שרבי עקיבא הילל אותו. ושניהם נפגשים באותו יום במדורה".
פרופ' יהושפט הרכבי, שהיה ראש אמ"ן, כינה את מיתוס בר כוכבא "הערצת חורבננו". האם יש סכנה בחינוך הדור הצעיר על בר כוכבא, מבלי להזכיר את חורבן בית"ר והשלכותיו הקטסטרופליות?
"כן. לוין קיפניס נותן לו לרכוב אל השקיעה עם דגל, אבל זו לדעתי החולשה בלהפוך אנשים לגיבורי על. מצד אחד, לאומיות צריכה מיתוסים וילדים צריכים סיפורים גדולים כדי להאמין ברעיונות, אבל כשמתבגרים צריך להכניס מורכבות. כולנו דמויות מורכבות. מסורת חז״ל היא אנטי-הכרעה. אני בעד להפנים את התפיסה של חז"ל, שמזהה היבטים חיוביים ושליליים ונותנת לנו כל פעם לפתח שיקול דעת כלפי מצבים ספציפיים – האם אנו מכריעים לכאן או לכאן, לפי הסיטואציה. לפעמים צריך לגדל אנשים על דמות אידיאלית, ולפעמים צריך להיות ביקורתיים כלפי מנהיגים שמובילים לעיוורון ולחורבן".
כל עוד הדוד והאחיין לא מגיעים לעימות, ביתר מחזיקה מעמד. היא נופלת כשהם לא מסוגלים עוד לחיות זה ליד זה
המתח והלקח לחברה הישראלית
אתה רואה קשר בין המיתוס לאתוס הלחימה היום, למשל בדוגמת ה"פאצ'ים" של משיח?
"אנחנו עדים עכשיו למשהו שמתחיל להיכתב. אני אוהב לדבר על זה כ'רומן שרשרת' שבו כל דור כותב פרק שהוא המשך של הפרקים הקודמים, אבל עם טוויסט. הטוויסט של הפאצ'ים של משיח הוא טוויסט מפתיע, כי זאת משיחיות מיסטית אמריקאית מבית הרבי מלובביץ' שנכנסת לצה״ל. יכול להיות שאנחנו חוזים בכתיבת פרק חדש, מעניין ומוזר שאני לא יודע לאן הוא יגיע.
"בגדול, לדעתי זה מסובך כשלא מפרידים בין הריאליזם הצבאי לאלמנטים הניסיים. בר כוכבא הקפיד לעשות הפרדה ואולי כשאמר לאלוהים 'אל תעזור ואל תפריע', הוא בעצם פנה ללוחמים כשהכוונה היא: "חברים, תהיו ריאליסטים, אל תצפו לרחמי שמיים. זה לא טוב לצפות לניסים בקרב. כשאתה נלחם אתה צריך להיות ריאליסט ופרגמטי". זו גם דרך להבין אותו".
אולי בדומה למי שהתנגד לתפילה של מח"ט גבעתי עופר וינטר לפני הכניסה לקרב?
"תפילה היא דבר נפלא, אבל כשאנחנו נכנסים להילחם, כמו שאומר בר כוכבא ללוחמיו, אל תסמכו על ניסים. בואו לא נערבב בין הממד הריאלי לממד המיסטי. וזה יפה, כי אנחנו רואים פה איך שאלות שאנחנו שואלים היום נמצאות גם בסיפורים העתיקים ההם – האם אנחנו סומכים על הנס או על השרירים? בעיניי, להיות תלמיד של חז"ל זה להיות אדם שמסוגל לשאת את המחלוקת ואת המורכבות.
"חז"ל לא מורישים לנו את בר כוכבא כדמות של גיבור-על מושלם. הם מורישים את דמותו של רבי עקיבא שאומר 'זה מלך המשיח', אבל גם את רבי יוחנן בן תורתא שאומר 'לא יכול להיות, זה לא מלך המשיח'. יש כאן מחלוקת. הם הורישו את בר כוכבא גם כמנצח וגם כפרנואיד. זה לא להיות רק חסיד של בר כוכבא או רק חסיד של מתנגדי בר כוכבא. אני רואה אותו כדמות שמציעה מורכבות שהיא עבורנו הזדמנות לחשוב אם מח"ט ישראלי שמדבר בשפה דתית זה טוב או רע".
האם במציאות הישראלית של היום אפשר להחזיק את המתח, כמו שאתה לומד מחז"ל?
"אני חושב שאין ברירה. זו הדרך היחידה שיכולה לעזור לנו גם לחיות את המציאות המורכבת וגם לנסות למצוא את האזורים המקוטבים.
"לפי חז"ל, רבי אלעזר המודעי היה דודו של בר כוכבא. בתלמוד הירושלמי מסופר שבעוד בר כוכבא יצא לקרב הוא פעל בתפילה ובתענית להגן על ביתר מפני האויב. הרומאים ראו בו גורם כוח מרכזי והחליטו להפריד בינו לבין אחיינו. הם שלחו מרגל שלחש על אוזנו בעת תפילתו. בר כוכבא, שחשד בדודו שהוא בוגד ומשתף פעולה עם הרומאים, חקר אותו. רבי אלעזר, שהיה שרוי בתענית ועסוק בלימוד ובתפילה, הכחיש, ואז בר כוכבא בעט בו והרגו.
"אלעזר המודעי הוא יותר קלאסיקה של דמות החרדי. הוא יושב כל היום ומתפלל לאלוהים והוא גם באמת לא רואה אפילו שמרגל בא ולוחש לו באוזן, זה ממש מישהו שמכבה את עצמו ולא רואה את המציאות. בסיפור מופיעות שתי אמירות מול אלוהים, בר כוכבא אומר: 'אל תעזור ואל תפריע', ורבי אלעזר אומר: 'אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום'. שניהם מדברים באותה תבנית. שניהם גם מסכימים. הם אומרים לאלוהים אל תתערב, אלא שרבי אלעזר לא מטיח, הוא מתחנן. וזה היופי של הסיפור – המצב הזה מחזיק, כל עוד הם לא מגיעים לעימות. שלוש וחצי שנים ביתר מחזיקה מעמד והקיסר כמעט עוזב. בסוף ביתר נופלת כשהם לא מסוגלים עוד לחיות זה ליד זה. מבחינתי זה לקח שאין יותר רלוונטי ממנו.
"המסוגלות הזאת לחיות זה ליד זה – כשברור הרי ששני הצדדים רוצים את טובתו של עם ישראל, גם אם הם חושבים עליה הפוך לחלוטין – זו יכולת מאוד גדולה. זה מאוד קשה. האם זה אפשרי? אני לא יודע, אבל אני חושב שאין ברירה".