ארון קודש / היכל

ארון הקודש, לפי כינויו האשכנזי, או ההיכל, כפי שהוא נקרא בבתי כנסת של עדות המזרח, הוא המקום שבו מונחים ספרי התורה בבית הכנסת.

מאז חורבן הבית נחשב בית הכנסת למקדש-מעט (קטן), והצבת ארון הקודש בו מסמלת את ארון הברית הקדום שבבית המקדש, שבו נשמרו לוחות הברית ושבריהם. בעת העתיקה, שלאחר החורבן, הייתה זו בדרך כלל תיבה ניידת, שהובאה במיוחד לצורך הקריאה בתורה והוחזרה למקומה לאחר התפילה. היום, מדובר ברהיט קבוע בבית הכנסת. לעיתים ארון ממש – עשוי עץ או חומרים אחרים – ולעיתים בגומחה בקיר המוגפת בדלתות.

את הארון נוהגים לקשט ולפאר בעיטורים ובתבליטים שונים, כדי לחלוק כבוד לספרי התורה המאוחסנים בו, ולכסותו בפרוכת – אריג מעוטר ברקמה.

ממקמים את הארון לרוב בצד מזרח, כך שכל המתפללים פונים אליו ולכיוון ירושלים בתפילתם.

בזמני הקריאה בתורה – במהלך תפילות שחרית בימים שני וחמישי, וכן בשחרית ומנחה בשבתות ובחגים – פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה לקריאה בהם בציבור. טקס פתיחת הארון או "פתיחת ההיכל", כולל אמירת פסוקים ושירת מזמורים מתוך התפילה. הוצאת ספרי התורה מארון הקודש היא זכות שבה מכבדים את אחד המתפללים ובזמנים מסוימים נחשבת לסגולה מיוחדת (ללידה קלה ולפרנסה). בקהילות מסוימות זכות זו נמכרת למרבה במחיר, כשהכסף מועבר כתרומה לבית הכנסת. בתפילות מיוחדות על פני השנה פותחים את ארון הקודש, גם ללא הוצאת ספר התורה שבתוכו, כדי להדגיש את חשיבותן של התפילות וכדי לסמל את פתיחת שערי השמיים.
בבית המקדש חיפתה פרוכת על הכניסה לקודש הקודשים, שם היה מונח ארון הברית, ולכן נוהגים גם היום לתלות מעין וילון עבה, בדרך כלל מאריג יוקרתי, המכסה על ארון הקודש. ברוב בתי הכנסת הפרוכת מסתירה את דלתות הארון. בחלק מבתי הכנסת של עדות המזרח, הפרוכת תלויה בפנים מאחורי הדלתות. לרוב רקומים עליו עיטורים שונים ופסוקים. יש בתי כנסת שבהם נוהגים להחליף את הפרוכת בהתאם לחגים השונים, ובתשעה באב נוהגים להסירה, לאות אבל.
כדי לחלוק כבוד לארון הקודש ולספרי התורה שבתוכו, נוהגים לעמוד ולהביט לכיוונו בעת פתיחת דלתותיו.
יש קדושה לארון קודש גם כשהוא יוצא מכלל שימוש, ולכן לפי ההלכה אסור להשליך אותו, אלא לשמור בגניזה – מקום מיוחד לשמירת חפצים קדושים. יתרה מזו, על פי ההלכה אסור למכור ארון קודש, אפילו אם כספי המכירה משמשים לבניית בית כנסת חדש, זאת משום שקדושתו של הארון עולה על קדושת בית הכנסת (עם זאת, מותר למכור ארון קודש לצרכים סוציאליים קיצוניים של חברי הקהילה, דוגמת פדיון שבויים או נישואים של יתום או יתומה).