דין תורה

לא. בית המשפט פועל לפי החוק הישראלי האזרחי, לפי שיטות משפט אוניברסליות ומכהנים בו שופטים בעלי השכלה משפטית. בית הדין הרבני פועל אך ורק על פי ההלכה, לפי סדרי דין ודיני ראיות על פי המשפט העברי, ומכהנים בו רבנים. בבית הדין יש אפשרות לייצוג לא רק על-ידי עורכי-דין, אלא גם על ידי טוענים רבניים. אך לרוב הדיון מתנהל בצורה ישירה, שהיא יעילה וחסכונית יותר.

על פי ההלכה, בית הדין הוא הסמכות לדון בכל סכסוך. על פי החוק במדינת ישראל, סמכותו של בית הדין הרבני הרשמי מוגבלת לדיני משפחה, המעמד האישי ונושאי ממון מסוימים. במקביל, הוקמו עם הזמן בתי דין לממונות שדנים בסכסוכי ממון על פי דין תורה, במסגרת חוק הבוררות. מפעם לפעם עולות בכנסת הצעות חוק, שמבקשות לאפשר לבתי הדין הרבניים הרשמיים לדון גם דיני ממונות, על-פי בחירתם של הצדדים.

פסק הדין של בית הדין מחייב על-פי ההלכה. במקרה שהצדדים חתמו על הסכם בוררות והנתבע מסרב לבצע אותו – התובע בדין תורה רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי. בית המשפט, בתורו, מאשר את פסק הדין ומאפשר להוציא לפועל את ההכרעה.

התורה מקדישה לא מעט פסוקים לחשיבות הקמתה של מערכת משפט, למינוי שופטים ולהנחיות לדיינים. עצתו של יתרו למשה מתייחסת להקמת מערכת כזאת. בפרשת 'שופטים' מופיעה ההוראה "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק." ובפרשת 'משפטים' כתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל מסבירים כי מהמילה "לפניהם" למדים כי הכוונה היא לבתי הדין של ישראל, שדנים על פי התורה, ולא לערכאות אחרות.