במסגרת הדיון ב"חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים)" בשנת 1953, הקובע כי בתי הדין הרבניים הם הסמכות היחידה בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, נשמעו התנגדויות רבות – רובן בטענה לכפייה דתית ולבעיות מול יהודי התפוצות. אבל כשהגיע תורה של חברת הכנסת בת שבע כצנלסון מסיעת "הציונים הכלליים", היא דיברה לא רק על הבעיות בחוק, אלא גם על שינויים רחבים יותר שיש לבצע בהלכה עצמה.
חברת הכנסת קראה לציבור שומרי המצוות לבצע שינוי מבפנים שיתאים את ההלכה לזמננו ויתקן את האפליות נגד נשים בהלכה, ונימקה את השינוי בטבעה של ההלכה עצמה: "כוחה של תורת ישראל הוא בהיותה תורת-חיים, אורח-חיים. אין זו דת מאובנת המשועבדת לדוגמות. זהו עץ ענף אשר ענפיו הולכים ומסתעפים ומתפשטים עם הזמן, עם צרכי הזמן. מיטב תרבות ישראל צמחה והתפתחה תוך עמל מתמיד, עמל נמלים של ענקי הרוח שלנו, אשר טרחו להתאים את תורת ישראל לצורכי התקופה, באשר הבעיות הלכו והסתעפו והסתבכו ונוספו. מה לנו המשנה, התלמוד והפוסקים אם לא פרי-עמל נאמן של חכמי ישראל למצוא חיזוק והצדקה במקורות לצרכים חדשים, לתנאים חדשים?… על אחת כמה וכמה היום, עם התחדשות מדינת ישראל – איפה הם אנשי הדת? איפה היא הרבנות הראשית? למה ההתעלמות מן המציאות? האם לא הגיעה השעה לחשבון נפש רציני של אנשי הדת ושל כל אלה שהדת קרובה לליבם על מנת לחפש פתרון ברוח המסורת של גדולי התורה בעבר לבעיית התאמת החוק לחיים החדשים?"
