בימי מלחמת יום הכיפורים החליטה רשות השידור לשדר משדרים מיוחדים גם בשבתות בבוקר, לטובת הילדים שרבים מאבותיהם גויסו, אך חברי כנסת דתיים התנגדו לכך. ח"כ ניסים אליעד מהמפלגה הליברלית העצמאית (מפלגת חילונית שמאוחר יותר התמזגה לתוך מפלגת העבודה) טען שהמשדרים העניקו תוכן ורגיעה לילדים, שהיו חשובים במיוחד לילדים שאבותיהם רחוקים מהבית. לאחר שהלחימה הסתיימה באופן רשמי הוחלט להפסיק את השידורים הללו, אף על פי שאבות רבים המשיכו להיות מגויסים. בכנסת התעורר בָּעניין ויכוח סוער.
ילדים יכולים ללכת לבתי כנסת בשבתות במקום לראות טלוויזיה, טענו חברי הכנסת הדתיים; אבל בית הכנסת כיום אינו רלוונטי לרבים מהילדים, משום שאתם הקפאתם וניוונתם אותם, השיב ח״כ אליעד והוסיף: "תרבות ישראל היא תרבות התוכן ואתם הופכים אותה לתרבות הקנקן״. הוא קרא להם להתאים את ערכי היהדות לצרכים של החברה והזכיר כי משמעות המושג "להלכה" היא ללכת, להתקדם, ולא לקפוא במקום. ״במקום לקרב נידחים אתם מדיחים את הקרובים״, אמר והציע אליעד לחברי המפלגות הדתיות להסכים לדיון מהותי, "לשבת כולנו יחד ולחשוב מה הם הדברים שיש לחדשם, מה הם הדברים התואמים חברה בת-ימינו ואת צרכיה".
