בין דיונים אמוציונליים בהתנתקות ובמימון ההתנחלויות עסקו חברי הכנסת בשנת 2004 בדמותו של הרמב"ם, בישיבה מיוחדת לציון 800 שנה לפטירתו. יוסי שריד מסיעת מרצ ניסה לברר מה שומר את הרמב"ם רלוונטי לעומת חכמים גדולים אחרים שזכרם נמחק, והוא נותן כמה תשובות: בשל יכולתו לשלב בין הדת המונותיאיסטית ובין הפילוסופיה היוונית; בשל הקשרים שהוא קיים עם מנהיגי קהילות ישראל בכל הארצות וכל העדות; בשל שפתו המובנת; בשל פתיחותו כלפי רעיונות שפותחו בקרב עמים אחרים; ועוד.
אבל אז שריד מנסה לגייס את הרמב"ם גם נגד הדת כפי ששריד הבין אותה, והוא אומר שהרמב"ם מדבר במיוחד לליבם של חילונים משום שהוא סילק מתוך הדת את כל ה"בוקי סריקי" – כלומר, את דברי ההבל – של השדים, הרוחות, הלחשים, הקמיעות והסגולות. לבסוף, הוא אומר, הרמב"ם מדבר לחילונים בשפתם כי הוא מדבר בשבח העבודה.
לדבריו: "הרמב"ם שולל מכול וכול את התפיסה הרווחת היום של תורתם-אומנותם ושל ממיתים עצמם באוהלה של תורה. הוא גורס כפי שנאמר: 'אם למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת׳… ובמקום אחר הוא מוסיף: 'ולא יתעסק בתורת ה' להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני-אדם, ולא תהיה תכליתה אצל האדם אלא לדעת אותה בלבד. ועל זה מוסיף ישעיהו ליבוביץ בפרשנותו לרמב"ם: ברור הוא, שאם אסור לאדם להטיל על בני-אדם אחרים לפרנס אותו תמורת עיסוקיו בתורה, קל וחומר שאסור לו להטיל על אחרים לשפוך את דמם ולהילחם למענו ולהגן עליו תמורת עיסוק זה. והרמב"ם עצמו לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, ועל כן הוא עצמו התפרנס, כידוע, לא מן הרבנות אלא מן הרפואה".
