ב-1 בספטמבר אכניס למסגרות את שבעת ילדיי, בהודיה על הזכות להחזיק לפעמים גם בשגרה בצל מלחמה. הם עברו בשנים האחרונות את בית הספר של החיים. הם הסתגרו ובודדו בצל מגפה עולמית, התחבאו מטילים, צפו ביירוטים מעל הראש הקטן שלהם, חלמו על מחבלים, שמעו על פצועים, חטופים, הרוגים וחלקי גופות. אבל הרוח שלהם ניצחה, כי בכל זאת הם מסוגלים לחייך, והאנרגיה שלהם ניצחה את החום של עמק המעיינות בשיאי הטמפרטורה שנשברו מזה 83 שנה. הם מעל הטבע והם הכי בתוך החיים. במבט הזה אני רואה את הילדים שלנו.
בשבוע שעבר מיכל, חברה שלי, נכנסה אליי הביתה והתנצלה שהיא כבר לא מגיעה אליי כמו פעם. היא הצטדקה שעוד מעט היא תוכל לחזור לשיעור התורה השבועי שלנו. את יודעת, היא אמרה, העומס. זאת הייתה שנת מלחמה. אפילו שנתיים. ובעלי במילואים. ואת יודעת, ילדתי. והילד, בניגוד לכל הציפיות מילד חמישי – ממש נודניק. ואני אימא כזאת מנוסה, אני יודעת הכול, באמת! אבל הוא לא עוזב אותי. איך זה יכול להיות? זה בטח בגלל המלחמה. ההיריון היה טראומטי, פחדתי שבעלי ימות בקרב. וללידה הוא בקושי הספיק להגיע. ומה כבר אפשר לצפות מילדי המלחמה האלה, הא?
ואמרתי למיכל שיכול להיות שהיא צודקת אבל גם שחבל שאנחנו מקטינים את הילדים שלנו. אז היא התיישבה. ואמרתי מה שהיה לי על הלב.
יש לי ילד שנולד בסיום מבצע צוק איתן. לעולם לא אשכח איך שלפתי ילדה בת ארבע וילד בן שנתיים מהרכב באמצע צומת סואן ברמת גן, ונשכבתי עליהם עם בטן של חודש שמיני ורק התפללתי שלא ניפגע מהרסיסים ששטו מעלינו. והילד נולד בלידה שהתישה אותי נפשית, והוא היה חולה עוד לפני שמלאו לו שבועיים ואז התפרצה לו אסתמה של העור. אני לא נסיבתית, לא חיפשתי את הקשר בין טראומת המלחמה ואבא שנמצא במילואים ואנחנו רצים ברחובות למקלטים. אבל אני גם מוכנה להודות שמשברים משפיעים עלינו. מזיזים אותנו מהמקום. אמרתי למיכל שהילד הזה שרגיש בגוף וכשהיה קטן היה קם עם זרוע מדממת מרוב פצעים – הילד הזה רגיש גם כלפי אחרים באופן בלתי רגיל. יש לו לב מרגיש. הוא יודע להגיד כשהוא זקוק לתמיכה של מבוגרים ושאי אפשר לקבל את החיבוק הזה מחברים, כי בעוד בנות אוהבות לחבק, רוב הבנים מעדיפים להיות ציניים. ונדיר למצוא חבר שהוא לא ציני, הוא אמר. היה לי אחד והוא עבר לבית ספר אחר והלב שלי נשבר. מי מדבר ככה מתחת לגיל עשר?
אמרתי למיכל שאומנם הילדים שלנו לא בחרו את המשבר שאנחנו עוברים כבר שנתיים, אבל המשבר בחר אותם. אז למה להקטין אותם? כנראה הם מסוגלים. זהו צוואר הבקבוק הלוחץ והאכזרי של הפריחה שלהם. אנחנו לא מעודדים יצירת משברים, אבל אנחנו יודעים איזה לבלוב מגיע בעקבותיהם.
קראתי בכתביה של זלדה מלפני למעלה מארבעים שנה: "חשבתי שהדבר הנהדר ביותר שיכול לקרות לאדם הוא כאשר מישהו כל כך יקר לו, שהוא מוכן למות במקומו. ונדמה היה לי שיוסף טרומפלדור, כאשר אמר טוב למות בעד ארצנו, לא הייתה זו מליצה בשבילו. אך זה דבר שלא מובן לדור שלנו". אבל הינה אנחנו רואים בעיניים שלנו איך דור האינסטגרם מסתער. תשעה אנשים קפצו על רימון בשבעה באוקטובר. מי שקופץ על רימון מעיד על עצמו שהוא חי חיים שווה לחיות אותם, כי בשעה שאין זמן לחשוב אלא רק לפעול מתוך אינסטינקט, מה שמתפרץ ממך, זאת האמת שלך. ויש לנו דוגמאות למכביר מהשנתיים האחרונות. זה מזכיר לי את התורה שהרב קוק מביא (עין איה, ברכות ו, מ) בנוגע לסדר קדימה בברכה על פירות משבעת המינים – כל מי שקרוב לארץ, מברכים עליו קודם. במילים אחרות, הרב קוק אומר שמי ששמע את הקריאה לעלות לארץ ישראל, החלוצים, מי שהשתוקק לקפוץ על הארץ הזאת שנראתה כאוכלת יושביה, מעיד על עצמו שיש לו בריאות, שהוא מלא בתוכן קדוש (גם אם הוא עזב את הישיבה והוריד את הפאות). אם יש לך את הבריאות הבסיסית לחוש את הקשר לארץ, אז אנחנו לא דואגים. אתה גם תגדל ותתקרב לתורה. זאת הקומה הבאה.
לוחמינו שנטמנו באדמה מעידים על הקרבה שלהם לארץ, אבל יותר מזה, הם מעידים על הלך הרוח של הדור ועל היכולת הנפשית של הילדים שלנו להתמודד עם המאורעות שקורעים אותנו, שוברים אותנו – ובאותה מידה מגדלים אותנו.
אמרתי למיכל, אם הוא לא משחרר אותך לצאת לשיעור תורה בלילה, או לשבת רגע לשתות כוס קפה, או ללכת לשירותים, אני מציעה לך לאמץ נקודת מבט שרואה אותו לא כחלש, אלא כילד מתמודד. נכון, הוא הגיע לעולם מתוך מאבקים נפשיים שלך, ואולי גם שלו, אבל הוא נושא עיניים אלייך ומקבל דוגמה מדהימה של אימא שמתמודדת עם החרדות שלה, שמצליחה לחיות ולתפקד רוב השנתיים האחרונות בלי בן הזוג שלה לצידה. הלב נכמר על הקטנצ'יק, באמת. אבל אולי לצד הרחמים תוכלי לראות גם את ההזדמנות שיש בפניו, לגדול בצל מלחמה. את יכולה ללמד אותו אפילו רק דרך המחשבה וההתבוננות שלך עליו – שהוא גדול. ובדור שלנו, אנחנו גם יודעים להגיד את זה במילים. יש לנו כנות מדהימה ולילדים ולנוער שלנו יש יכולת יוצאת דופן לבטא רגשות. הם יודעים לדבר על הצלקות שלהם ועל הפחדים שלהם, אבל הם לרוב לא מתבוססים בהם. הם מדברים הרבה על העצמה. הם בודי-בילדרס וסול-בילדרס. השרירים הפיזיולוגיים שלהם, כמו גם השרירים האמוניים שלהם, עובדים על טורבו.
כשהייתי ילדה וחייתי בתוך הספרים, הצטערתי שלא נשארו לי ביצות לייבש. ועכשיו, כשאנחנו טובעים בצרות, אני מרגישה את חבלי המשיח האלה, מרגישה את המאמץ להחזיק את הראש והתקווה מעל המים, ואני גאה כל כך בילדים שלנו. הם הכורים המפורסמים מהמשל של הרב קוק, שמתאמצים להוציא מים חיים מבטן האדמה הבוצית. "התחזקו נא הכורים", הוא אומר להם, אתם שואבים את המים ממעייני הישועה, ואין ספק שהמים עכורים, עכורים מאוד. אבל מי שחותר קדימה גם כשהאופק לא בהיר, הוא זה שגם יוציא את המים מבטן האדמה לכל העולם כולו.
קרדיט תמונה: דינה והב