המאבק המתיש על פני חודשים רבים בחזיתות רבות גבה מחיר גדול מששיערנו. המלחמה עצמה, שהתפתחה לרבת חזיתות, המאבק המתיש של משפחות החטופים ועם ישראל כולו והעוינות הגוברת בחזית הבינלאומית הובילה רבים לתדהמה מוחלטת. אם ל-7 באוקטובר לא היינו ערוכים, הרי שעם המלחמה הארוכה בתולדות המדינה ומחירים קשים שכאלו ודאי שלא היו לנו כלים להתמודדות. מהקורבנות של מתקפה מרושעת הפכנו לתוקפנים, ודעת הקהל העולמית "התהפכה" עלינו בצורה שבה אנו לעיתים מטילים ספק בשפיותנו.
החרדה לחטופות והחטופים מדירה שינה מעיני רבים, אשר נתקפים בסיוטים של מה עבר עליהם במנהרות האופל של החמאס. במקביל, כל עמוד חשמל או לוח מודעות מתמלא במדבקות של פנים מחייכים שכבר לא ישובו להיות בינינו ומתעדות תובנות אופטימיות של בני עשרים שחיכו לטרוף את החיים ולעשות דברים משמעותיים אך נאלצו להקריב את היקר מכול – את חייהם, חלומותיהם וההשפעה הגדולה שיכלו להיות עבור כולנו.
מי שמסתובב בארץ לא יכול שלא להבחין במספר הגדל והולך (לצערנו) של המדבקות או הסטיקרים שמצטטים תובנות של הנופלים. לעיתים, נודה על האמת, זה מרגיש כמו לחיות בבית קברות אחד גדול. הצפייה בכל אלו שלא ישובו, ניבטים אלינו מכל מכונית שעוצרת ברמזור ומכל תחנת אוטובוס או עמוד חשמל, מציפה בנו תחושה קשה של מחיר ההישרדות ששלמנו במלחמה הזו. כאילו קיומנו בא על חשבון אחרים ויש לנו חוב שלעולם לא נוכל לפרוע. האם זה העתיד שלנו? מלא אשמה ותחושת כאב מתמשכת?
כאשר ירדתי לאחרונה לכיוון הכותל המערבי, ממש לפני המעבר במחסום המשטרה עצרתי מול ארון חשמל גדול של עיריית ירושלים. הוא היה מכוסה בעשרות רבות של מדבקות שהודבקו על ידי בני משפחה וחברים אוהבים אשר רצו לשמר לנצח את אהוביהם שכבר לא ישובו. חשבתי שהמיקום מעניין במיוחד. היה חשוב לבני המשפחות שהמדבקות האלו יהיו דווקא כאן, ליד אחת העדויות העתיקות לקיום שלנו כעם יהודי, ממש מרחק פסיעות מהקיר שבו שפכו יהודים את ליבם בתפילה לעזרה ולעתיד טוב יותר. עצרתי וקראתי כל מדבקה. הפנים ניבטו אליי עם החיוך הנצחי שלהם. המילים שלהם שרו שירה חדשה. חשתי שתפילה חדשה מתהווה בינינו. בעקבות המלחמה הזו, לא רק התפילות עתיקות היומין המתינו לי בסידורים שבכותל אלא גם תפילה שקמה ועולה מהחיים שהוקדשו לקיומנו ולהמשכיות העם שלנו. חשבתי שאני יורד להתפלל בכותל תוך שימוש בטקסטים עתיקים ובמקום זאת נשארתי מול אותו ארון חשמל הקבוע בתוך אבני ירושלים בכדי להתפלל את התפילה החדשה. וככל שדמעתי למראה הפנים שכבר לא ישובו אלינו, התמלאתי תקווה מהמילים שהם הותירו מאחור – המילים רבות העוצמה שבוחרות בטוב על פני הרע; שמחויבות לעתיד על פני הכאב של עכשיו.
הסטיקרים הללו יצרו נרטיב חדש. המילים הללו עדכנו את קאנון התפילות שלנו. הן הפכו את התחושות הקשות לאמירות של גבורה. היכולת שלנו להפוך את הפרק הנוראי והכואב הזה לתפילות חדשות היא-היא מהות השינוי מקורבן לגיבור.
וככה נוצר מגש כסף חדש. ובעצם, כל דור יוצר איתו מגש כסף משלו שמחבר אותנו לעתיד. הפנים בעלי החיוך הנצחי שניבטים אלינו מכל סטיקר הם מגש הכסף שלנו, אך יותר מכך, המילים מלאות המחויבות למצוינות, האופטימיות הבלתי פוסקת לחיים והאמונה בעם שלנו הן הפרק הבא בתפילה עתיקת היומין של מי שאנחנו.
וזוהי מהות הבחירה. אנחנו יכולים להמשיך את האבל הלאומי והאישי שלנו מתוך תחושת חוב גדול מנשוא שלעולם לא נוכל לפרוע, או שנבחר להקשיב לתפילה החדשה של מגש הכסף של היום ונבנה את הפרק הבא בסיפור העתיק שלנו – פרק של מחויבות זה לזה, של מצוינות ושל יכולת ליצור דמעות של התרגשות חדשה, גם אם הן נמהלות בדמעות של עצב וכאב.
ליאור ערוסי הוא מחבר הספר "ליצור את סיפור חייך – הבחירה להיות הגיבור ולא הקורבן"